בחיים שלי לא חשבתי שארצה לרוץ.
זה תמיד נראה לי כזה משעמם, קשה ולא מתגמל.
יכול להיות שהעובדה שיש לי אסתמה קלה כל החיים תמיד שימשה סוג של תרוץ-סיבה.
זה הוריד לי את הפרופיל בצבא- דבר שמאוד, מאוד הפריע לי אז לפני מיליון שנה-אבל זה משום מה אף פעם לא פגע בכושר שלי בדברים אחרים.
אני פשוט תמיד נרתעתי מריצה, סיפרתי לעצמי שאני לא סובל אותה וחיינו זה ליד זו בנפרד ובשלום שנים רבות.
אך בשבועות האחרונים עלה בי הרעיון שלא חשוב כמה שנים וכמה פעמים אני אצא להליכות, לא אצליח להזיז את עצמי לשרוף את שומנים האלה שיושבים עלי, ה 5-6 ק"ג שאני "כאילו" תוקף לחיסול ממוקד אבל אף פעם לא הולכים לשום מקום.
זה ועוד התחושה שאני מחפש לראות איפה מסתתרים לי "אזורי הנוחות" השונים מתחת לאף והגיע הזמן לטפל בהם.
חיפשתי, ואני תמיד מחפש, "פרויקטים גדולים" אז למה לא זה חשבתי...
אז עשיתי את זה, את שלושת הדברים שאני יודע שעובדים כל הזמן, כל פעם שאני באמת, אבל באמת רוצה להזיז משהו בחיים.
והם: למצוא קבוצה-מסגרת, שיהיה שם מאמן-מדריך שעליו אפשר לסמוך, לשלם, כי בלי לשלם הדינאמיקה אחרת לגמרי ו....יצאתי לדרך!
האם זה עובד? נו, אחרי פעמיים, באמת....
אבל זאת לא הנקודה, כי בוודאי כל זה יימדד על ציר הזמן, חובת ההוכחה עלי, מה שרציתי להגיד שחייבים להתניע!
חייבים להחליט, לקחת צעדים ולקפוץ למים. לא חשוב אם זה ריצה, רעיון עסקי, מעבר עבודה, פעילות חברתית, פוליטית, לימודים, מערכת יחסים- you name it- חייבים ל-ה-ת-ח-י-ל!!! אבל רק עם תמיכה ומחויבות.
זה הצעד הראשון שקובע. אז....איפה אתם לוקחים את הצעד הראשון שלכם?? שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה