כל כמה זמן מגיע אדם לאימון שממנו אני לומד המון. כך זה היה כשהגיע אלי אדם נעים, חכם ומתורבת, איש היי-טק המתקרב לגיל 40, שהתלבט לגבי המשך דרכו המקצועית.
זה לא ממש נדיר לשמוע, אתם מבינים, כי יש המונים שמתלבטים לגבי השאלה הזו, חלק מהם ממש סביב גיל 30 וחלק מהם עברו את החמישים.
מה שהיה שונה כאן בשבילי הוא התובנה שהיתה לי כששאלתי אותו לגבי התשוקה שלו ל"מי הוא רוצה להיות", החזון המקצועי שלו ומה החותם שהוא רוצה להשאיר מאחוריו.
שאלות די רגילות תחום,
לא?
אבל הוא ענה בדרך לא צפויה, "מי אמר שיש לי דבר כזה? אולי הדבר החשוב הוא בכלל לא בתחום הקריירה?" אני מודה, מייד הבחנתי בפרדיגמה של החשיבה שלי באותו רגע, אותה פרגידמה שאומרת שאנחנו= הקריירה שלנו, התפקיד שלנו, העשייה שלנו, ההישגים שלנו.
למעשה זאת היתה החשיבה שלי, בין אם הייתי מודע לה או לא(ולא תמיד הייתי), זה הדבר שמדגדג לי בנשמה עוד מימי הנערות שלי, כלומר, לעשות משהו ש"יעשה הבדל בעולם".
גם היום הוא איתי, מאוד, רק משנה צורה וכוון על ציר הזמן.
יש דרך אחרת, יש דרך לחיות ולהתפתח שאין לי שום קשר ישיר עם ה"מי אתה" בעולם העבודה.
אם אנחנו חושבים על זה, לאחר שנלך לעולמנו, כמה באמת יהיה איכפת לעולם מה היה התפקיד שלנו, כמה כסף הרווחנו ואם וכמה הצלחנו.
ברוב המקרים זה לא כל-כך משנה, אני יודע זה לא נעים לחשוב ככה כי אנחנו מאוד עסוקים בהצטיינות שלנו, אבל חברייה, בבקשה היד על הלב...
במקום שבו גדלתי, יהדות ניו-יורק- אמריקה, שנות השישים והשבעים, מה אתה עושה במקצוע, אם הצלחת להיות רופא או לא ועוד כמה שאלות "משנה", עמד בלב העניין, בלב הדאגות.
כמובן, גם "כמה כסף אתה מרוויח?".
אמריקה הגיעה לפה אי שם בשנות השבעים-שמונים ועד סוף התשעים היא היתה פה בגדול- עכשיו אנחנו ממש כמוהם, והם קצת מחפשים את הדרך החוצה, ליותר משמעות ופחות "מי אני", או כך נדמה לי לפחות.
לשאלה הזאת יש עוד הרבה על מה לדבר, אבל אולי נוכל להסתפק בזה בלומר שיש דברים אחרים, יש לגלות ולטפח אותם ואולי שם נמצא "הנתיב הקריטי" שלנו.
שווה לחפש ולבדוק. ייתכן מאוד ונגלה כמה הפתעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה