למה לא לחייך בעצם?

לדעתי אין דבר יותר מעניין מאנשים- לא חשוב איזה, כי אנשים הם פשוט מורכבים ומלאי סיפורי-חיים, בלי הצורך להעסיק איש "קריאטיבי" להמציא אותם. אחד הדברים שמסקרן אותי תמיד במבט בן-תרבות ובין-אישי זה העניין שנקרא לו "החיוך".
הרי אין דבר כל-כך אנושי כמו החיוך! ומצד שני, יש אנשים שלא מפסיקים לחייך ויש כאלה שאתה יכול למות 7 פעמים לפני שתראו אותם מרביצים אפילו שמץ של חיוך.

אני זוכר כמה פעמים  בילדותי ששמעתי מישראלים שפגשתי שאמרו על האמריקאים שיש להם "חיוך מזויף"- סטייל של "Have a nice day"- וזה נכון זה לא תמיד ממש מה שיש להם בלב, אבל אתם חושבים שהמבט העצבני והמחוסר סבלנות שקצת נפוץ במחוזותינו, זה דבר יותר נעים?
כמובן, שאדם מאדם שונה, זה לא בהכרח קשור ללאום ותרבות (למרות שאני מת לקרוא מחקרים על "תולדות החיוך וההיסטוריה היהודית", ואין לשכוח שהומר זה "מקצועי יהודי"... אבל לדעתי אפשר להגיד שבישראל יש הרבה אנשים שקשה להם עם החיוכים האלה, עם ה"ת'כלס" דורש משהו אחר...מה בדיוק?

חיוכים יכולים להטעות- כמו החיוך שהבחור הנפאלי הרביץ לאחר שהתנגש בי עם האופניים שלו לפני 30+ שנים כיממה אחרי שנחתתי בקטמנדו.
זה היה חיוך של מבוכה, ממש לא הסתדר לי אז כי אני כבר הייתי עמוק בתוך ה"חיוך הזועף המוכן למלחמה" שטיפחת אז בתקופת השרות הצבא שלי, שלא היה משהו גם ככה.

אבל בואו נעזוב את כל העניין הזה של "אמיתי" ו"מזויף", מה משדר חום ומה משדר משהו אחר, כי זה די ברור, לא?
יותר נעים לדבר עם אנשים שמרבים לחייך בצורה טבעית, זה משהו מקסים שהאחר מחייך אליך בנעימות, בסבר פנים יפות, זה עוזר קצת לחמם את האוירה, לחמם את התקשורת, עוד דבר קטן שיש ביכולתו לרכך את הלב שנעשה קשה מכל הדברים המעסיקים אותנו ביום-יום.

טיק נאט האן, אחד מהמורים הבודהיסטים הגדולים של ימנו, שמגיע אלינו מוויטנאם היכן שהחיוכים מדברים שפה אחרת אבל גם את אותה השפה האנושית, אמר: 

"לפעמים האושר שלך הוא המקור לשמחה אך לפעמים גם החיוך יכול להיות המקור לאושר שלך".

וזה בלי לעיין במחקרים המדעיים הרבים המדברים על החיוך ושיפור הבריאות, התקשורת והאופטימיות בחיים, ביו היתר.

להגיד את האמת, אני אוהב להיות בין אנשים המחייכים לחיים וכשאני חושב על זה קצת, נראה לי שאני אוהב את עצמי קצת יותר כשאני מרגיש שגם אני מחייך.

נראה לי שטוב שנזכיר לעצמנו לחייך קצת יותר- מה אתם אומרים- אפשרי?