אנחנו, בני האנוש שעברנו כבר את שנת ה 40 לחייהם, או אף יותר את ה50, ובטוח יותר מעל 60, רגילים לתחושה שה"צעירים האלה" רואים בנו סוג של דינוזאורים בכל המדובר בטכנולוגיה, ומה היום לא מבוסס טכנולוגיה? אך השבוע חייכתי ביחד עם ביתי שני, בת 22, כמה שלדור שלי (ואני בן 55) מחזיקים את הידע הכמוס הקשור בכל מה שנקרה עולם של "מעטפה ובול".
והנה הסיפור.
שני הייתה צריכה לשלוח מכתב לאיזה גורם ממשלתי חופר על משהו שצריך לשים ב hold כל זמן שהיא תתענג לה בטיול הגדול של חצי שנה לדרום אמריקה.
לאחר שכתבה את המכתב (שלא היה בדיוק בפורמט התקני של מכתב למשרד ממשלתי חופר), היא הדפיסה את המכתב (אצלי במשרד, כמובן, כי בשביל מה היא צריכה מדפסת, הדבר המיושן הזה), ואז התחילו השאלות... למרות שאני לא בדיוק אובייקטיבי, כאן מדובר בבחורה עם ראש מצוין, אחרי שנת קצונה, צוללת לתוך לימודי פסיכומטרי בדברים שאין לי לגבם מושג. אז מה היו השאלות?
נתחיל בקיפול הנייר לתוך המעטפה: "אבא, איך לקפל, ככה?"
אז עברנו למעטפה עצמה: "אבא, איפה כותבים את הכתובת?"
המשכנו: "והכתובת שלי אני צריכה גם לכתוב באיזשהו מקום?"
וקינחנו במשוכה הבאה- הבול- "איפה מדביקים את הדבר הזה?"
עכשיו בתור אדם ששלח בזמנו מאות מכתבים בשנה (לרוב קורות חיים לחיפושי עבודה), וגם מאות מכתבים ארוכים הביתה מהטיולים שלי במקומות רחוקים ואקזוטיים (שאגב מקבלי המכתבים לא בטוח הצליחו אי- פעם להבין מה אני רוצה מהם מפאת כתב-יד הנורא שלי), לא יכולתי להפסיק לצחוק- וגם ביתי היקרה צחקה איתי כי זה באמת היה הזוי עד כמה קיים הפער בין הדורות בדבר כל-כך בסיסי כמו "מכתב".
לפחות הפעם זה היה הפוך, לשם שינוי, הפעם אני הייתי ה"טכנולוג, מומחה למכתבים" ושני, ביתי, שבדרך כלל צוחקת\מתעצבנת על חוסר המסוגלות הטכנו- משהו שלי, הפעם היא הייתה המתלמדת.
עדיף שנצחק על דברים כאלה ושלא נבכה על דברים אחרים יותר חשובים. העולם זז מהר, קצת מהר מדי לטעמי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה