יום שלישי, 29 ביולי 2014

האם הישראלים עם מעצבן? כן...אבל מצד שני....

מה שאני הולך להגיד ללא ספק ילחץ לאדם אחד או שניים על כפתור אחד או שנים. אני מקווה שגם ה"לחוצים" יתמידו ויקראו עד הסוף, שזה לא בדיוק דבר שקורה יותר מדי פה בישראל...

אתחיל ואומר שלא נולדתי בו ולא גדלתי פה. אפילו לא "כמעט"- עליתי בגיל 21 מארה"ב, במדינה הקטנה הזאת שיש לה קצת קשר עם ישראל...למרות שדברו איתי עברית בבית (ועניתי באנגלית---אמא ישראלית), למרות שקבלתי חינוך יהודי מסורתי, ציוני ו"עברי" חזק, ולמרות שבאתי לבקר בארץ מספר פעמים ולהכיר את עשרות קרובי המשפחה, רק כשעליתי לארץ והתגייסתי לצה"ל הבנתי את האמת: למרות שרציתי לחשוב אחרת ממש לא הייתי ישראלי. לפעמים "כמעט"- כי העברית שלי היתה די טובה- אבל תוך כמה דקות היה ברור ש"הם" הישראלים ואני איזה משהו אחר, רק לא כמוהם, "ישראלי באישור בד"צ"...

אסבך את התמונה עוד קצת. אני זוכר את עצמי כילד וכנער מוביל את "צחוקים" בכיתה על הישראלים שהיו מגיעים אלינו לקהילה היהודית בניו- יורק- אם כמורים לעברית ומקצועות היהדות, אם כמדריכים במחנה קיץ או כילדי "יורדים" (למרות שאז לא קראנו להם כך כי זה היה שם גנאי...). אני מתבייש להגיד עד כמה הייתי פעיל בלצחוק על המבטא שלהם באנגלית (מוזר כי שני הורי דברו אנגלית במבטא חזק לא פחות), הייתי צוחק על צורת הלבוש של הקיבוצניקים שהיו באים לשחק כדור-סל בנעלי פלאדיום (נו, באמת....איך הם לא הבינו שזה "אסור"!), על הדרך שבה לא הצליחו להשתלט עלינו בכיתה...היה לי פה והשתמשתי בו בצורה חצופה. ילד, טיפש- עשרה, לא זכור לי חמלה יתרה מצידי. חבל... מעניין מה נהל את הילד הזה אז, אי- שם בשנות ה 60 וה 70.


עליתי לארץ, לא פעם אלא 3 פעמים. עזבתי את הארץ, לא פעם אלא פעמיים. כנראה שזהו זה, כמעט 25 שנה עברו, למרות שלך תדע מה מחכה לנו בצד השני של המנהרה...

בין לבין פגשתי והכרתי אלפים רבים של ישראלים, בארץ ובחו"ל, והתרשמתי מכאן ומכאן. אז האם הישראלים הם מעצבנים? לדעתי, בצורה גורפת וכוללנית, הייתי אומר בהרבה מאוד מובנים- "כן!". יש משהו ב dna היהודי שהתפתח בארץ הזאת שאוכלת את יושביה שממש מייצר המון אנשים מעצבנים. כולם מכירים אותם בכביש, בבנק, בדואר, בבית-ספר במקומות עבודה, וכו', וכו'. חוצפנים, דחפנים, אגרסיביים, צעקניים, אני ואפסי עוד, חבל על הזמן....קומבינטורים, אתיקה עסקית מוטלת בספק, דעתניים, ווכחניים,  רבים בקלי קלות, זוכי פרס בחוסר סבלנות, מתלהמים, עצבניים, מובילי העולם בהפרעות הקשב לאחר בלי ריכוז, חסרי יכולת לתכנן לטווח ארוך, פאטליסטים חסרי תקנה בקיצור... מיליוני אנשים החיים בארץ חמה מדי, עם פקקים גדולים מדי, עם מחירים גבוהים מדי עם אויבים רבים מדי ועם....תקווה קטנה מדי...

לא מאמינים לי? לכו ותעשו סקר בין האמריקאים שקונים מה"עגלות" של הישראלים בארה"ב, באירופה ובמזרח הרחוק...או אלה שמספקים להם שרותי תרמילאות במזרח ובדרום אמריקה...או אלה שפוגשים אותם בקהילות היהודיות ברחבי העולם...בגדול? לא ממש מתים על הישראלי המצוי אפילו אם לא גונבים להם את המגבות מהמלון...

ומצד שני...כן, יש צד שני, ועוד איך...

ראיתם מה היה פה בישראל בשלושה שבועות האחרונים, מבצע "צוק איתן" (שם מאוד ישראלי אגב)? קשה לי לבטא את זה כי כל המילים לא מספיקות מה רואים בעם הזה שפתאום הוא גם בוקר אחד ומרגיש שהוא מאוים ומתחיל ללכת.

מתנדבים בעשרות אלפים שמגיעים למקומות התכנסות עם אוכל וצ'ופרים שאפשר להאכיל מדינה בגודל לא של ישראל אלא  בגדול של ארה"ב, אנשים פשוטים עם נשמה ענקית העוזבים את ביתם הרחק משם עם ציוד להציע מקלחות שדה, תספורות, מוזיקה ומה לא.

שלושים אלף אנשים באים להלוויה של "חיל בודד" שנפל בקרב, לא מכירים אותו, לא יודעים מי הוא רק שהאדם עזב את הם ובא לכאן, וכאן היתה דרכו האחרונה...למעננו, למען המדינה הכל-כך לא שקטה הזאת. הלוויה אחר הלוויה, בוכים את כל מה שיש בנשמה ואז...ממשיכים הלאה בתוך חיבוק ענקי.

אלפים רבים באים לבקר פצועים בבתי-חולים, איפה שאתה רק הולך יש מישהו ומשהו שרוצים להזכיר לך שאתה לא לבד, שהעם איתך. מאות אלפי אזרחים חיים מתחת אש רקטות בלתי פוסקת, מדינה שלמה שומרת על שגרה היכן שאין שום שגרה. מכילים את זה שאולי אתה לא מרוכז כל-כך בעבודה כי בנך נמצא שם מעבר לפינה, בעזה, במתח, באי החרבות והתופת, סולחים לך שאולי גם אתה כבר התמכרת לשמוע חדשות 24 שעות, כי...איפה הוא...איפה הוא עכשיו...?

ואיך אפשר לסיים את כל זה בלי להזכיר את החיילים הקרביים עצמם, ששמים את גופם ואת חייהם בין מחבלי החמס וביננו. איך אפשר לתאר את המסירות והאהבה שחשים שיש ביניהם לבצע את המשימות המפחידות, לעשות את מה שנגזר עליהם לעשות למרות הסיכון הברור.

היום, כאב לילד כזה שגם הוא עוטף את עזה בימים מתוחים אלה, אני נזכר בכל מה שחשתי ואמרתי על העם המעצבן הזה שחי בציון ואני יודע שיש, ועוד איך, גם "צד שני".

הצד השני הוא ברור לי לחלוטין: שאם וכאשר אמצא את עצמי בכל רגע של מצוקה, איום, וחרדה, שאם וכאשר אמצא את עצמי באמצע שום מקום ב3:00 בבוקר עם אוטו עם פנצ'ר בגלגל, אדע שיש כה רבים מתוך העם המעצבן הזה שאליהם אפשר לפנות ומשם תבוא עזרי. העם ממשיך להיות מעצבן, מה לעשות, אבל מעבר לעצבים האלה ישנה נשמה גדולה...היא היא החמצן שממנו חיים במקום הקשה הזה. אז מה אם הם יכולים להוציא אותם מהכלים ביום-יום, אבל כשיגיע האמת, מעבר לכל הסדר, הארגון, הנוחות, החיוכים והנימוסים, יש פה צוק הוא איתן. והוא רב מאוד.
אז גם שלא ישנים אפשר לישון בשקט. פרדוקס? בוודאי! ומצד שני...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה