שמע ישראל!

איפה היינו לפני עידן ה TED.com –לפעמים נראה לי שתמיד היה TED כי העוצמה שלו כל-כך גדולה כך שבנישה שלו,  הוא לא פחות ממהפכה של ממש, לדעתי.

ג'וליאן טרז'ור: 5 דרכים להקשבה טובה יותר
 

בסרטון הזה, הדובר, מומחה לשמע, טוען שאנחנו "מאבדים את היכולת שלנו להקשיב".
עולמנו ההולך ונהיה צעקני יותר ויותר, טרז'ור מספר על חמש דרכים שיכוונו מחדש את אוזנינו לכדי הקשבה מודעת -- עבור אנשים אחרים ועבור העולם שסביבנו.

למרות שאין לי נתונים וכל הדברים האלה, אני חש שבניגוד למקומות רבים בחו"ל שאני מכיר, רמת ההקשבה בישראל היא ירודה במיוחד. קרא לזה ים-תיכון, קרא לזה אנשים בלחץ, קרא לזה חוסר תרבות תקשורתית, מה שלא יהיה, אנחנו יותר מדברים, הרבה פחות מקשיבים. הדובר נותן לנו כמה תרגילים ל"שימור השמע".

רק שלא נשכח שהכל מתחיל במחשבה תחילה- כשאנו מודעים לנושא השמע אז כבר נותנים לו להיות.

שמע ישראל....

דבר מעט ועשה הרבה?

When all is said and done, more is said than done. (Lou Holz)

שאלה אימונית: האם אתה עושה הרבה ומדבר מעט? 

אולי מדבר מעט ועושה הרבה?

למעשה, אנחנו רוצים לשאוף לשניהם, כמובן באיזון: שנחשוב, נתייעץ, נבדוק לפני שקופצים, שיהיה לנו כוון, חזון, מטרה ולא "סתם לעשות".
ומצד שני, מאוד לא רוצים להיות במקום הזה שמדברים, ומדברים, ומדברים... ושום דבר עוד לא קורה.

כולנו מכירים את הדברנים: יכולים להמם אתכם בנאומים, רגש, שטף דיבור, מלאים בעובדות וסיפורים, כריזמה היא כולה שלהם.
ומצד שני....הרבה תכל'ס לא רואים.

ואז יש את ה do-ers, החבר'ה האלה שמלאים תמיד, היומן מפוצץ, הנייד עובד ללא סוף, קופצניים, משנים---מנהלי תפעול של החיים.
אני שואל: כמה הם עצרו להתבונן פנימה? כמה מה doing בא לכסות על אי-שקט פנימי שבלעדיו האושר תמיד יימצא רחוק.

אנחנו כמאמנים לומדים לזהות את הנטיות האלה ולעבוד עם אנשים שונים מאד בכדי להעצים אותם.
מילת הקסם היא "איזון" אבל להגיע אליו לוקח עבודה על מה להוריד ומה להוסיף.
ואגב, לא נראה לי שעבודה הזאת יכולה אי-פעם להיגמר, זה תמיד- work in progress

חומר בסיסי באימון: אמונה בעצמך

הגיעה אלי בחורה מדהימה, כישורים עד השמיים , המחפשת להשתלב שוב בשוק העבודה אחרי הפסקה.
 

כשבדקנו כמה דברים שחשבה לפנות אליהם ה"הקשבה האימונית" שלי שמעה שעל כל הזדמנות שהעלתה, היא השחילה (ויש לה יכולת דבור חבל על הזמן...) "טיעונים מלומדים" למה לא, למה היא לא יכולה, למה זה לא מתאים, למה זה לא יעבוד....
ואז אמרתי Time Out! רוצה לשקף לך מה שאני שומע ואת בכלל לא שומעת...YES, YOU CAN!!

ואז אני נתתי כל מיני "נקודות מלומדות" שלי בנידון....
היא ישבה פעורת-פה, "האם זה אני?" "האם, באמת?"

תוך חצי שעה היו לה 3 כוונים יצירתיים לפתוח הזדמנות לעצמה, ובקרוב נראה מה ילד יום.
אין לי ספק שזה יגיע בקרוב, הרבה יותר מהר ממה שהיא חשבה ואולי גם מכוון שלא ציפתה.

זאת, רבותי, הסיבה שבאתי לאימון, הסיבה שאני כל-כך אוהב אותו ומרגיש כזאת זכות שיש לי את ההזדמנות לעסוק בזה.

חבל שכל-כך הרבה אנשים תקועים בקטע של "בשביל מה אני צריך...יש לי כבר...מה כבר יכולים להגיד לי?...". 

זה פשוט חבל, כי הם לא ממש מבינים את העניין ומפסידים כל-כך הרבה.

רובנו היינו שם פעם, בתקיעות הזאת, לפני שגילינו שיש דרך אחרת.

Believe in yourself, and the rest will fall into place. Have faith in your own abilities, work hard, and there is nothing you cannot accomplish.
Brad Henry

ניהול זמן: לדעת לקצר

מספרים שראש-ממשלת אנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה, ווינסטון צ'רצ'יל, פעם קיבל דו"ח חשוב מאחד משריו שמנה כמאה עמודים.
צ'רצ'יל שאל את השר למה הדו"ח כה ארוך והשר ענה "כי הנושא חשוב והוא רצה להקיף את הנושא".
ענה לו צ'רצ'יל שעליו לכתוב את מה שחשוב להגיד בעמוד אחד, ואם השר איננו מסוגל אז שיכתוב במקום זה את מכתב ההתפטרות שלו בעמוד אחד.
לא אוכל להבטיח שהסיפור הוא אמיתי אבל בכל זאת המסר הוא ברור: מנהלים, מנהיגים ומפקדים רוצים קצר.

אם רק נדע לקצר יותר נוכל לשפר תקשורת ולרתום טוב יותר לשיתוף פעולה עם אחרים.
לקצר, בשיחות, בפייסבוק, בבילוי, בגדול אנחנו הישראלים, כעם, מדברים יותר מדי ומקשיבים פחות מדי.
קצר ולעניין!
תתפלאו לראות כמה ניתן לחסוך מזמן מבוזבז ולשפר בתשומת לבם של המקשיבים, אם רק נקצר בדבר העיקרי.

ניהול זמן: להגיד "לא"

יש מילה אחת שאילו רבים מאיתנו היו מסוגלים להגיד אותה יותר חייהם היו נראים אחרת-----"לא"!
חייבים ללמוד להגיד "לא"!, זאת מילה שהרבה מאיתנו ממש מתקשים להגיד- ה no-word. כנראה משחר ילדותנו לימדו אותנו שלא נעים פה ולא נעים שם ואם מבקשים…

אז ככה, זה לא עובד הדבר הזה, לא בימנו אנו שאנו מפוצצים במידע, מטלות ותקשורת 24 שעות.
הקושי בלהגיד "לא" לבקשות של אחרים מוביל אותנו ישירות למצב שבו אג'נדת ניהול הזמן שלנו עוברת מהשליטה שלנו אל השליטה של מי שלוחץ הכי חזק.
הצבת גבולות היא כלי מהותי לחיים וכשלומדים אותו היטב מקבלים חזרה אלינו את ההגה, ועם זאת, האפקטיביות שלנו עולה.

הגיע הזמן, סוף סוף, לתת למישהי אחרת להיות בוועד הכיתה בבית-ספר, לא להגיע לכל חתונה מעצבנת במשפחה, ולסרב בנימוס לשיחות טלפון בזמנים לא מתאימים.
מתקשים בהצבת גבולות? ישר לאימון, רבותי…

ניהול זמן: דחוף וחשוב

בשנות ה80 של המאה הקודמת, יצא פרופ. סטיבן קובי עם ספר של "שבעת ההרגלים של האנשים האפקטייבים ביותר" שכלל פרק משמעותי של  "מטריצת ניהול זמן" המחלקת את המשימות שלנו על פי 4 קטגוריות:

• דחוף וחשוב,
• דחוף ולא חשוב
• חשוב ולא דחוף
• לא דחוף ולא חשוב

הרעיון מאחורי הכלי האנליטי היפה הזה הוא להבין טוב יותר שלא כל משימה היא שווה, יש כאלה שאפשר לעשות באופן מיידי (דחוף וחשוב), אולי אלה שניתן לתת לאחרים או להיעזר באחרים (דחוף ואלא חשוב), יש כאלה שאפשר פשוט להתעלם מהן (לא דחוף ולא חשוב), ואלה שממש מצריכות את תשומת לבנו כי הן נוטות להידחות כשאנו מכבים שריפות מתוך הרגל וחוסר ניהול עצמי, וחבל כי הן מאוד חשובות!

קובי מדגיש שהאתגר הגדול של כל מנהל הוא לנסות לפתח יותר תשומת- לב לרובריקה של  "חשוב ולא דחוף" כי מתחת לנושא הזה יש את כל הדברים החשובים והנחוצים לנו שתמיד נדחים: בניית יחסים בעסק, תכניות אסטרטגיות, קביעת חזון, לקחת חופש, וכו'.

אני תוהה: האם זה לא אותו מצב גם בחיים שמחוץ לארגון?
כמה פעמים שמענו על אנשים שהרגישו את הפספוס שלא השקיעו מספיק בלראות את הילדים שהיו קטנים, שלא למדו מה שרצו ללמוד, שלא עשו ורק דחו את התיזה בלימודים ודוקטורט ושלא הקשיבו בזמן להצעות הבריאות לחיים טובים "אז" לפני שמצב הגוף החל לדרדר...

זכרו "חשוב ולא דחוף".
מנטרה לעסק וגם לחיים.

להנות גם מהדברים הקטנים

היום היה יום מיוחד.
לקראת יום הולדתה ה 84 של אימי, תיאמתי איתה ועם אחי שהיא תגיע באוטובוס מירושלים לתל-אביב, ואנחנו נפגוש אותה ונבלה איתי יום שלם ביחד בחוצות תל-אביב.
הרבה זמן חשבתי איך אפשר לצ'פר את אימי, שמבלה הרבה שעות בטיפול ותמיכה באבי, שהוא יחסית בריא ודינאמי, אבל בכל זאת, בן 90 ועושה סבבים תכופים אצל רופאים מגוונים.

נפגשנו היום ב 10:00 ועד 18:00 היה פשוט משהו כל-כך שונה שקשה לעכל: הלכנו ברחובות תל-אביב, מזג אויר מקסים, השמש זורחת ומחממת, בתי-קפה, מסעדות, חוף ים, צמחייה, עצים, והעבודה היתה רחוקה מאוד מהמודעות.
פתאום מצאתי את עצמי לבד עם אימי ואחי הבכור לאורך שעות, דבר שלא זכור לי שקרה אולי 35 שנה.

ראיתי כמה הדבר הזה שימח את אימי, כמה שהיתה זקוקה ל"שחרור" קל, שחרור של אוירה, שינוי "אקלים", שחרור מירושלים הכבדה ופינוק בתל-אביב הקלילה.

ואני חושב לעצמי: כמה פעמים אנחנו באמת לוקחים פסק זמן באמצע השבוע, סתם ככה, להנות מהדברים הקטנים של החיים? לדעתי, מעט מאוד...
ולזה קוראים שלטון החופש...