בשביל מה עזבתי קריירה כמנהל בביוטכנולוגיה להיות מאמן אישי ועסקי?

לא כל יום אני מקבל מכתב כזה מלקוח בעבר, פחות מגיל 30 ומטייל לו מעבר לים...אבל קבלתי לא מעט מהם וזה תמיד גורם לי סיפוק רב, מעל ומעבר- אחרי הכל בשביל מה באתי לעולם האימון אם לא בשביל  הדבר הזה בדיוק!? לעזור לאחר בגילוי עצמי, דבר שמביא להעצמה ולקיחת אחריות על החיים- זה מה שזה! כל-כך קל לאבד את התשוקה הטבעית שיש לך תינוק לגלות, לגלות וללכת עם הגילוי!

בשביל זה אני מאמן אישי ועסקי כבר 13 שנים, מי ייתן ואצליח להגיע, לגעת ולתרום את חלקי לכמה שיותר אנשים טובים בדרכי החיים...

 --------------

היי רוני !

רציתי קצת לשתף אותך בחוייה שלי כי אתה חלק גדול מהתהליך שלי.

הטיול, המרחבים, הטבע, האנשים, המוזיקה, הלבד והביחד זה משהו שקשה להסביר.

 אני מרגיש שאני מקבל פה פרספקטיבה על דברים קטנים וגדולים שקורים לי בחיים. כמו שאמרת חי שאני צריך לטייל, אז אני באמת מטייל.

 ... הבנתי כמה דברים במהלך הטיול שמאוד חשוב לי לעשות בחיים כשבראשם זה חינוך. אני אוהב לעזור ולהכווין אנשים ובמיוחד לתת לאנשים רעיונות אחרים וכיוונים שונים על החיים. ..אני מאוד מקווה שכשאחזור אצליח לשמר את המוטיבציה והרצון לעשות ולשנות בלי לחשוב מה אנשים אחרים חושבים על מעשיי. יש משהו בביקורתיות והשיפוטיות בארץ שמאוד השפיעו עלי בדיעבד, הכל סובב סביב מה האחר עושה ופחות מה אתה עושה בשביל עצמך...בגדול רציתי להגיד לך תודה על האוזן הקשבת ועל העזרה והשינוי. אני מרגיש שגרמת לי להניע את עצמי וזה מה שחשוב. תמשיך לשנות ולהזיז אנשים אחרים בדרך שלהם, כל אחד 

​​

בזמנו...

​​

גם בימים קשים של טרור צריכים להחזיק בחזון

אלה ימים קשים, קשים מאוד. ימים שהפחד חודר עמוק לעצמות, הפחד ליקרים לנו שיכולים בלי לדעת להיות בסביבת הרצח שבטרור, ופחד לעצמנו בהיעדר הביטחון העצמי המינימלי שאדם חופשי מצפה בחייו- ללכת בשקט ברחוב, בקניון, באוטובוס, כיו"ב.

אך גם בימים קשים- ואולי במיוחד בימים קשים- חשוב מאוד מאוד שנתהלך עם יותר ממחשבה של הישרדות ופחד בליבנו.
המצב יכול להיות קשה מנשוא אבל אם אתה רואה ומרגיש בתוכך שיש דרך אחרת, אם אתה יכול לחוש בה, אם אתה יכול לעשות אפילו צעד אחד לקדם אותו, אז אתה נשאר "אדם חופשי". כי לאדם חופשי יש תקוה, ואם יש תקוה תמיד נשאר הדבר שממנו צומחים קדימה.

היום, יותר מבעבר, אני מרגיש את הצורך לחדד לעצמי את החזון שאני רואה לעצמי, ליחסים שלי עם העולם שלי, עם העבודה שאני שואף לעשות בעולם, וגם את התקוה שיש לי מהמקום, מהחברה ומהמדינה שאני גר בה.
ואז אני מנסה לעשות משהו לקדם את הדבר הזה- אולי זאת פעילות מסוימת, שיחה, קריאה, כתיבה, לימוד אבל גם דברים יותר אקטיביים כמו להשתתף בהפגנה, לדרוש בשלום אדם אחר, לחתום על עצומה, וכיו"ב.

לקחת אחריות על דברים פרושה לקחת אחריות לדחוף קדימה גם כשהאנרגיות אומרות לך להישאר ולהמתין "עד שיעבור זעם". אבל מי יודע מה, איך מתי יהיה הדבר הזה שנקרא "עד יעבור זעם"...

ובינתיים "אדם קרוב לעצמו", בפרשנות שלי, האדם נדרש להתעלות על הפחד, התקיעות ולקחת את הצעד לעבר החזון. גם צעד קטן אחד מביא את החזון קרוב יותר אלינו. שנזכה לימים של שקט שלום.

נו, מה תענו לשאלה הזאת?

הגיגים מסוג אחר...

למי שהתרגל להגיגים שלי, אני מביא אחרים לגמרי, לא שלי אלא של קרוב משפחה, חיים מדינה:

• הלוואי ואגיע הביתה ואגלה שהכביסה גילתה נטיות אובדניות ותלתה  את עצמה.
• ישראלי אמיתי זה אחד שיקנה חולצה ב-300 שקל וג'ינס ב-600 שקל, אבל אם ייתקע לו שקל אחד במכונה של המסטיקים, כל הקניון  יעמוד על הרגליים.
• תפקידה של הזרת ברגל הוא לוודא שכל הרהיטים בבית נמצאים במקומם הנכון.
• מים בטעמים שונים זה בסך הכל בקבוק שלא נשטף.
• מה הקטע בלהגיש פיצה עגולה בקרטון מרובע חתוכה למשולשים
• גם אם ניסית למצוא דאודורנט ולא הצלחת, הכי חשוב זה לא להרים ידיים 
• מי שהולך בראש מורם... אין לו אייפון.
• בכל פעם שמישהו קונה מקרר גדול, הומלס מוצא לו בית 
• גשם הוא כמו סטנדאפיסט: כיף לצפות בו, אבל כשהוא מתחיל לרדת עליך זה כבר לא נעים.

 

שמע ישראל!

איפה היינו לפני עידן ה TED.com –לפעמים נראה לי שתמיד היה TED כי העוצמה שלו כל-כך גדולה כך שבנישה שלו,  הוא לא פחות ממהפכה של ממש, לדעתי.

ג'וליאן טרז'ור: 5 דרכים להקשבה טובה יותר
 

בסרטון הזה, הדובר, מומחה לשמע, טוען שאנחנו "מאבדים את היכולת שלנו להקשיב".
עולמנו ההולך ונהיה צעקני יותר ויותר, טרז'ור מספר על חמש דרכים שיכוונו מחדש את אוזנינו לכדי הקשבה מודעת -- עבור אנשים אחרים ועבור העולם שסביבנו.

למרות שאין לי נתונים וכל הדברים האלה, אני חש שבניגוד למקומות רבים בחו"ל שאני מכיר, רמת ההקשבה בישראל היא ירודה במיוחד. קרא לזה ים-תיכון, קרא לזה אנשים בלחץ, קרא לזה חוסר תרבות תקשורתית, מה שלא יהיה, אנחנו יותר מדברים, הרבה פחות מקשיבים. הדובר נותן לנו כמה תרגילים ל"שימור השמע".

רק שלא נשכח שהכל מתחיל במחשבה תחילה- כשאנו מודעים לנושא השמע אז כבר נותנים לו להיות.

שמע ישראל....

מוזיקה שמחברת את העולם

אתר playing for change

http://www.youtube.com/watch?v=Es3Vsfzdr14&list=PLC122061BDC373B4B

 הוא משהו מיוחד...אתר שמוצא מוזיקה מכל העולם המדבר על צדק חברתי, זכויות אדם ושאיפה לחבר בין בני אדם, על ידי מוזיקה.

אישית, אף פעם לא התחברתי  לפוליטיקה,  לא נמשך, לא מאמין, לא מכבד. זאת לא אומרת שאין לי את ההבנה שהפוליטיקאים משפיעים מאוד על העולם. אני מודה שיש פה סתירה- אם זה כל-כך חשוב אז למה זה לא חשוב לי?

אני מאמין בדרכים אחרות, דרכים של מוזיקה, ספרות, לימוד, אומנות, סיפור, מפגשים אישיים וכל הדברים שמדברים אל הלב ואל האדם.

כנסו ליוטיוב וחפשו גם אתם את playing for change- מקסים, אומני רחוב, אנשים פשוטים, ואף עניים, שרים את האנושות שבהם.

מקסים.

משה הודח מהעשירון העליון

משה הודח מהעשירון העליון
דה-מרקר , 14.12.12, "תקציר מנהלים- סמי פרץ"

הכותרת: "משה הודח מהעשירון העליון" האיש שעבד כל חייו עם תקציבים גדולים והזיז הרים - נשאר עכשיו לבד"...

מי מאיתנו לא מכיר כמה חבר'ה מצויינים כאלה שנתנו את נשמתם לארגון וביום בהיר אחד...
וזה בדיוק הסיבה שאסור לנו להירדם בשמירה בתוך ה"עבודה הבכירה" ולדעת שיש לכולנו צורך לחשוב קדימה, לראות את הנולד, להכין את השלב הבא בחיים, להתאמן על עצמאות ועל סגנון חיים חדש, לדעת שיחד עם האתגר הכלכלי ויש גם ערוצים מבטיחים "לחיות פעם שנייה" בדרך אחרת, מרתקת ומעצימה- לעשות מה שלא עשינו בנגלה הראשונה....
העיקר לא להירדם בשמירה...

אני בכלל חושב שיש משהו בסיסי מוזר בנושא תעסוקה שלנו בחברה. מצפים שכל אדם בוגר ידאג לעצמו למשפחה, זוגיות, בית, רישיון רכב, קניות בסופר, ועוד ועוד....
אבל תעסוקה? שמישהו אחר יביא לו כסף.
נכון, אין חברה בעולם שכולם עצמאים בעבודה אבל נדמה לי שזה צריך להיות חלק מארגז הכלים שאדם מפתח לעצמו בחיים:
היכולת להביא פרנסה בצורה שלא תלוייה בארגון או מוסד אחר שידאג לך.
זאת אשלייה מסוכנת שאתה בעל דרגה גבוהה בארגון כלשהו, הכוח וההשפעה יוצרות אשלייה שהדבר איתן ויציב, וההפך הוא נכון.
מה שנכון בכלל בחיים, נכון גם בעבודה. יאללה, החינוך לעצמאות מגיל צעיר הוא חלק מהחינוך לחיים.

אימון זה הרבה פעמים לדעת מהו הצעד הראשון!

לאחרונה חוויתי מספר שיחות אימון מהסוג הבא: אדם מגיע אלי עם "ים של רצונות": רוצה גם לעזוב את העבודה הלא מתגמלת או הגורמת למתחים רבים וחוסר סיפוק, רוצה למצוא משהו אחר מהר, רוצה שההכנסה לא תיפגע, שיצליח ללכת לאור החלום, שבת- הזוג תתמוך (וגם החמה!), רוצה שהכל יהיה מהר, אין מספיק כסף "לתהליך ארוך" ואין זמן להתעסק בכל זה כי העבודה תופסת כל דקה של זמן....

רבותי, כאן כמאמן אני רואה שיחסית קל ומרגש לתת ערך מיידי לאדם שהלחץ נודף ממנו לכל עבר.
אלה מצבים שקורים לנו הרבה בחיים, ביסודם יושב הפחד מהלא ידוע, הפחד מהשינוי, הפחד מלוותר (שהוא פחד מאוד נפוץ!), הרצון לרצות קולות מבחוץ כאשר הקול מבפנים לא מספיק חזק. נדמה לי שבימנו אנו כשהמידע הוא כל-כך רב, מיידי ותובעני, קל מאוד ליפול לבור הזה.

כמאמן, יש לי קודם-כל הזכות להקשיב. לשקף, לשאול, להעלות רעיון חדש, להתחבר...אבל העיקר?
להבין, בלי שיפוטיות, באהבה אך גם בעוצמה. אישית אני מאוד מתחבר למצבים כאלה, אולי בגלל שאני מזהה את עצמי בהם לא פעם ולא פעמיים בעבר?...
זאת זכות גדולה להיות שם עבור "הצעד הראשון", כי שלוקחים אותו במסגרת של ליווי אימוני, השמיים הם הגבול!
וזה, לדעתי מה שנקרא "להיות כל מי שאתה יכול להיות!". 

הלוואי שכולם היו באים לאימון כדי לקחת את הצעד הראשון לשינוי עתידם.

“What saves a man is to take a step. Then another step.” ― Antoine de Saint-Exupéry

חברה שבה הנשמה פוגשת את המודל העסקי- "Call יכול"

ביום חמישי שעבר התוודעתי לדבר שידעתי שהוא קיים אבל לא ממש יצא לי לשמוע עליו ממקור ראשון.
זאת היתה חוויה מרגשת, לא רק עבורי אבל אני מאמין לכל אדם שישב בכיתת ה"טעימות" של "מינגה- הזירה לעסקים חברתיים".
ל"דבר" הזה קוראים "Call יכול" והוא יזמות חברתית עסקית par excellence, נושא הדגל לרעיון שכן, ניתן לעשות עסקים וגם להשיג מטרות חברתיות, או להשיג מטרות חברתיות וגם לעשות כסף בחיים.

Call יכול הינה חברה ראשונה מסוגה בעולם המתמחה בהקמת מוקדים טלפונים בשיטת מיקור חוץ Outsourcing)) אשר כל עובדיה הם אנשים המתמודדים עם מוגבלויות.
מאז 2008  החברה  מקדמת חזון שתוביל למהפכה בתחום תעסוקת אנשים עם מוגבלויות בישראל.
כ- 200 עובדים מגיעים מדי יום לCall יכול, כולם עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות או חושיות, החברה היא המעסיקה הגדולה ביותר של אנשים עם מוגבלויות בשוק החופשי בישראל ובעולם.
אלה הנתונים ה"יבשים" (אם בכלל ניתן להגיד שיש דבר כזה "יבש" אצל מיזם כה פורץ דרך).

אך הסיפור ה"אמיתי" איננו נמצא בנתונים המספריים האלה, מרשימים ככל שיהיו.
הוא מסופר בצורה הטובה ביותר בכתבה של אילנה דיין בתכנית "עובדה" מ 2010 שאני מאוד מאוד ממליץ לראות.

הסיפור ה"אמיתי" של call יכול הוא שהיזמים בנו מקום שבו האדם עם מוגבלות יכול לפרנס את עצמו בכבוד, להיות אדם שלוקח אחריות על עצמו, אדם שמסוגל לטפל בשרות עסקי לאחרים.
כאן ניתן לאותו אדם לא "רגיל" לפעול בדרך רגילה לגמרי ולהרגיש בבית. זה מקום שהמשותף לכולם הוא שלמרות הקושי במוגבלות (ואין מקום להסתיר שיש קושי),
החיים לא נגמרים, תמיד אפשר למצוא דרך להיות "כמו כולם" כי המקום בנוי על הכלה של השונה ולא הדרתו.

אין ספק שישנם קשיים לנהל מיזם כזה, ואת זה לא הסתיר המנכ"ל, אמיר בר-נתן, כשהוא דיבר והציג את החברה.
יש עלויות לא צפויות, שוק לא יציב, צורך בלתי-פוסק לעשות התאמות על מנת לאפשר את העבודה על ידי אנשים שמעטים אחרים, לצערנו, מוכנים להעסיקם.
במפגש ביום חמישי שעבר, שמענו וראינו את הגדולה של כל אדם ואדם במפעל הזה, את ההתמדה, האומץ והתושיה, וגם את החיבור לחזון הגדול והמרגש של כולם- לקבל את ההזדמנות להיות מי שהם יכולים להיות אבל פשוט לא נתנו להם.

להיות יזם ומנכ"ל של מיזם כזה מחייב בן-אדם מיוחד, ואמיר בר-נתן הוא אחד כזה.
הוא עזב תפקיד בכיר בחברת "פלאפון", עם כל הסביבה המתגמלת, על מנת להקים את call יכול.
מצאתי את עצמי מקשיב לאמיר בהערכה עצומה, וגם מעט קנאה ("גם אני הייתי רוצה לעשות משהו כזה!..."), ורצון לעזור לחזון הזה להתרחב ולהתגשם.

אני לא היחיד, זה בטוח. לא היתה עין יבשה בחדר הזה בסוף ההרצאה של אמיר.
כולנו הבנו שקבלנו עדות נוספת איך עסקים חברתיים עם נשמה גדולה יכולים לפרוץ דרך במקומות שאחרים לה העיזו ללכת.

שיהיה בהצלחה אמיר!

מתי בפעם האחרונה דברת עם השכנים?

הבוקר, שבת, יצאתי להתעמלות השגרתית שלי, וכשהייתי בדרכי הביתה החלטתי לעצור ולדבר עם אחד השכנים בשכונה, אלי, קוראים לו, אדם כבן 70 ושמור היטב.
אלי אדם מעניין, בואו נתחיל בזה שהכרתי את אלי- שגר מעבר לכביש- רק לפני כשנתיים כאשר הוא קנה ממני את הפיאט אונו 1996 שלי, שרציתי כבר להחליף, לא הכרתי אותו עד אז.
מה שזכור לי שבניגוד לכל הטלפונים שקבלתי בעקבות המודעה שלי מאנשים מפוקפקים עם הצעות מחיר משפילות, אלי הציעה לי משהו מאוד סביר, שילם על המקום והתייחס רק בחיוביות.
קצת חששתי למכור לו את המכונית, כי בכל זאת היא לא מכונית חדשה, ולא יהיה לי נעים לראות אותו מתהלך עם הכלבים שלו שעל פניו כעס והיה והמכונית לא תעשה את המצופה ממנה ותבלה המון זמן במוסך.
כי עם מכונית ישנה אף פעם לא יודעים.

אך הפעם שפגשתי את אלי הוא היה רק מלא חיוכים, עצות טובות לחיים וסיפר לי שהוא השקיע קצת באוטו ועכשיו הפיאט טס וממש כיף!
אלי הוא אחד שאוהב לדבר ואני רק שאלתי שאלות והקשבתי לאלי- מעיין שופע.
הוא הדריך אותי על מכשירי ההתעמלות בפארק, נתן לי עצות לתזונה טובה, סיפר לי על תפקודו בצה"ל בעבר בעזה כקצין בכיר, על הדברים המאוד לא נעימים שעשו בעזה בשנות ה-70, סיפר לי שלדעתו אם באמת נתחיל לדבר עם עזה בשלום מעשי ולא רק בפצצות יש סיכוי, יש שם אוכלוסיה שמשתוקקת לחיים אחרים.
אלי ספר לי על אמו שבאה מרוסיה ואביו  שבא ממצרים, על הטירונות בשייטת ועל הספרים שהוא קורא, כי אמר לי שהוא "אוטודידקט".

נפרדתי מאלי אחרי 20 דקות של פוסט-התעמלות עם מחשבה אחת:" למה הפסקנו להכיר את השכנים?"
למה אנחנו חושבים שתמיד "שם" יש את הדברים הכי מעניינים והמועילים שלא פעם ולא פעמיים הדברים שמתחת לאף הם זמינים, חינם ומחממים את הלב, לא פחות ואפילו יותר!

מה עוד נמצא מתחת לפנס שעוד לא גיליתי?

אבא מדבר "סכיזופרנית"

אתם יודעים מה זה "לדבר סכיזופרנית "? קחו אותי לדוגמא: הבן שלי שבמכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא מתקשר אלי ואומר לי שהם החליטו לרדת לדרום להתנדב עם הילדים במקלט ולשעשע אותם קצת. אז מה האבא אומר? "איזה יופי, כל הכבוד!" ואז אחרי 10 שניות האבא אומר, "יורדים לדרום? למה? אבל זה מסוכן שם, זה לא הזמן לבקר באשדוד, אנשים בורחים משם למה אתם עושים את זה, סוף סוף אפשר היה להירגע..."

מוכר לכם? זה לא כאילו יש לי השפעה מי יודע מה על ילדי בן ה 18 אבל בכל אופן...

זה באמת מראה עד כמה אנחנו מבולבלים במדינה הזאת, אני בטוח שיש עוד אלפים רבים כמוני. יש לך קו מנחה ביום אחד ואז משהו משתנה ואתה כבר לא בטוח כבר בקו הזה. כל-כך קל להתלהם, "להכניס להם" כשאתה יודע היטב שאחרי שאתה מכניס להם הם הולכים בוודאות להכניס לך ואז...ואז...ואז...ואז מה? מה יקרה אז?

זה בדיוק בנקודה של "אז מה יקרה" שאני יודע שכולם מגמגמים חוץ מהקיצוניים ביותר והם בכלל מפחידים.

יש שפה חדשה למדינת ישראל, כדאי שגם יוכר לשפת לאום חדש- "סכיזופרנית".

האגו! אוי, האגו!

פעם נורא כיבדתי את "האנשים החברתיים" בצורה מוגזמת וקצת ילדותית. אולי בגלל שכל-כך מאסתי מה "אנשים העסקיים" שכל מה שמעניין אותם, ככלל, זה למקסם את הרווח שלהם.
לא שאין פה כמה גרעינים גדולים של אמת, אבל האמת היותר נכונה היא שזה לא כל-כך חשוב אם אתה "עסקי" או "חברתי" שיש מחלה דומה לשניהם- "מחלת האגו".

לדוגמא, ניקח את ה"חבר'ה שלי", לשכת המאמנים הישראלית, כביכול אחד המקומות שאליהם מגיעים אנשים בהתנדבות על מנת לתת העצמה לעולם- ואל תבינו לא נכון, מאמן טוב יכול לעשות המון טוב לעולם, ואני הייתי רוצה להאמין שיש לי איזושהי פינה קטנטנה באי הזה של "לעשות טוב בעולם".
בלשכה הזאת ידעו מלחמות של אגו המכוערות ביותר, פוליטיקה זולה, וויכוחים סוערים ומגעילים שהיית מצפה מחבר'ה שיוצאים להישרדות ולא להעצמת האדם.

אני נזכר בלא מעט מהאנשים שדעותיהם הליברליות כיבדתי מרחוק אבל כשפגשתי אותם מקרוב כבר היתה רוח אחרת, ריח פחות נעים שלא עבר במילים הכתובות או בהרצאות הפומביות.
ואיך אפשר לשכוח את הפעילים החברתיים, לוחמי החופש שאותם אתה שומע מלאי חימה וזעם- איך אמרה אישה חכמה אחת- הם שייכים ל"אקטיביסטים הזועמים" שמוכנים להרוג מישהו שלא מוכן לשלום על פי דרכם.

הבעייה נראית לי היא לא של ימין או שמאל, עסקי או חברתי, וכל מיני דיקוטומיות אחרות, אלא של הדבר הזה שקוראים לו "אגו, אגו, אגו", שהוא המחלה הגדולה באנושות....
איפה היינו לו היינו יודעים לשלוט באגו במקום שהוא ישלוט בנו?

למה יש התנדבות רק כאשר הסבל והמוות באויר?

ידידה שלי חזרה זה עתה מארה"ב וספרה על רוח התנדבות ששררה באויר לאחר סופת "סנדי" שהרסה כל-כך הרבה בתים, רכוש וגם חיים.
וזה היה בניו-יורק, המקום שבו גדלתי, ניו יורק שאותה אני זוכר כמקום של אנשים מחוספסים שהדבר האחרון שמעניין אותם זה מה שקורה לאנשים שלידם.
כשגדלתי היינו אומרים אחד לשני שבניו יורק אתה יכול למות ברחוב ליד מישהו ואף אחד לא יזיז אצבע.

מסתבר שאחרי "סנדי" הזיזו הרבה אצבעות, כמו שהיה אחרי אסון מגדלי התאומים ב 2001 .
כן, גם האמריקאים יודעים להתנדב לטובת הזולת, לא הכל זה שופינג וכסף, מסתבר ש"אפילו בניו יורק" יש צד אנושי שיוצא רק שהסבל והמוות באויר.

אני סבור שהאדם מסוגל להרבה יותר מלחיות רק על פי הנוסחה הפשטנית הזאת:"כשמסוכן לי יש חמלה וכשאין סכנה לא אכפת לי שידפקו לך את הצורה".
יש לאדם הרבה מעבר לזה, אבל אנחנו כחברה קצת איבדנו את הצד העדין יותר של יחסים לטובת האובססיביות להצלחה, במיוחד הצלחה צרכנית.
זה לא פסח על ישראל, נהפוך הוא, אני בעצמי רואה את ההבדל בין הישראל של היום והישראל שאליה הגעתי כעולה חדש לפני 32 שנה.
אנחנו הרבה יותר כמו ניו יורק בלי סנדי.

לא נורא, כבר התחממו המנועים של "עמוד ענן" ועוד פעם נראה את הישראל ההיא...עד סוף המבצע הזה...ולפני המבצע שלאחוריו.

אני ונהגי הפרטי

לא מזמן חזרנו אשתי, מירב, ואנוכי מטיול מהנה ביותר בסרי לנקה, ובחלק הארי של הטיול הזה ליווה אותנו נהג פרטי באוטו מרווח וחדש. קראו לו דייויד והוא היה מקסים, אמין ומקצועי.

התחושה ששוב היתה לי "נהג פרטי" לא הפסיקה לגרום לי למחשבות וחיוכים.
מצד אחד, זה דבר מאוד מקובל שם, מבחינה כלכלית מאוד משתלם לתייר וגם עסק טוב לנהג, אבל מבחינה אחרת, זה תמיד נראה לי משהו קצת הזוי שאני שוב הופך לסוג של "אדון" שיש לרגלו שוב "משרתים".

כמובן, זה עניין של תרבות: אילו גדלתי לתוך משפחה ברמה כלכלית בינונית ומעלה בדרום אפריקה, הודו, דרום אמריקה ועוד מקומות רבים בעולם, היה הדבר הזה נראה לי מובן מאילו ולא הייתם קוראים את הפוסט הזה.
אבל לא כך הדבר....גדלתי אמריקאי יהודי, לתוך אתוס ציוני חזק, מתובל בניחוחות של יידיש ושה" דרך הנכונה" הובילה לשוויון, גאולת העם, עבודה עברית, חיבור לאדמה ו"שלילת הגלות" וכל הסיפור הידוע הזה. בקיצור, לא צריך שמישהו יסחוב אותי בעגלה.

 האמת היא שנהג פרטי הוא הדבר הראשון שקבלתי שנסענו לשליחות לפיליפינים לפני 18 שנה, שאז הייתי נשוי די טרי עם 2 תינוקות, שליחות שלא עלתה יפה מכל מיני סיבות, שארכה כ-5 חודשים במקום 3 שנים...
אבל בשליחות הזאת הספקתי לעשות לא מעט נסיעות עם נהגי הפרטי, טוני.
טוני היה פותח לי את הדלת של המכונית בבוקר, המכונית שהיה מנקה בקפידות כל יום ביומו מעלות השחר. מידי יום טוני היה מחכה שעות בחוץ עד שסיימתי לעבוד (או יותר נכון עד שסיימתי להיות לבדי במשרד כי לא כל-כך עבדתי שם, גם טוני רוב היום רק המתין בחוץ). הוא היה מקפיץ את אשתי לקניות ולפגישות עם חברים, את הילדים לגן ולחוגים, את כולנו לרופא, וכך היו עוברים הימים.

טוני היה הרבה יותר מנהגי הפרטי, הוא היה הפסיכולוג האולטימטיבי. הנסיעה הביתה היתה סיוט, הישרדות בתוך הפקקים והכבישים הנוראים בעיר מנילה, בין שעה לשעתיים בסוף כל יום הייתי פורק את המתח עם טוני, בשאלות כמו: "למה הם לא מעבירים לי עבודה? למה הם לא מדברים איתי ברור? איזה מין יחס זה?", וטוני היה עונה בחיוך מבויש, " yes, sir, I know". אני הייתי ממשיך את השיחה המעניינת הזאת ב: " אני מרגיש כל-כך בודד, כל-כך לא מחובר, כל-כך מיותר ואני מרוויח כל-כך הרבה כסף על כלום!" ואז טוני היה אומר שוב בחוכמה, " yes sir", וגם בזמנים שהרהרתי על לסיים את החוזה מוקדם ולעלות על מטוס הביתה, טוני לא היה נכנע- "yes sir, I know".

 ואז כעבור כשעתיים, אני שוב מתאחד עם המשפחה, נכנס לבית של 450 מטר, 4 דונם ובריכה, בית בלי יותר מדי רהיטים )אשתי חיפשה אותם בחנויות), נכנס למיטה מלא עצבים ודאגות, טוני היה "נעלם" לחדר הנהגים של הבית....עד למחרת בבוקר ב5:30 כשהייתי שומע אותו מנקה את האוטו לקראת עוד יום עבודה מפרך...

תשכחו -לבו של הנתינה אינו קשור ל"החזר על ההשקעה"

בעידן שלנו ישנה נטייה לבלבל בין "נתינה" כחלק טבעי, פשוט ומהותי שלנו כבני-אדם לבין הרצון להצטיין ב "נטוורקינג" ולקבל ROI- "החזר על ההשקעה" שלנו על כל קשר, מאמץ ופיסת מידע שעוברים בראשנו.
לדעתי הover מסחריות היא לא רק דוחה בעיני אלא כלל לא אפקטיבית אם אנו בין אלה שמאוד מודאגים לקבל "תכלס" מכל דבר שאנחנו עושים בחיים.

חבר'ה, לפעמים הכי כיף לתת לאחרים מבלי כל החשיבה הזאת ש"מה יצא לי מזה"- זה מוגזם בעיני, הדגש "מה יצא לי" כל הזמן- יש את האושר הזה לתת בלי שום "התחשבנות".
למשל שמתי לב השבוע שעשיתי את זה בשלושה מצבים שלא חשבתי על זה כלל לפני-כן:
חיברתי בין 2 ידידים שחיפשו קשר זוגי וכרגע זה מחזיק מעמד, אח של ידידה חלה בסרטן וחיברתי אותה עם כמה אנשים שחלו לאחרונה להתייעצות, המורה שלי ליוגה רצתה ללמד בהתנדבות בכלא ומצאתי מישהי שפתחה לה את הדלת.

איזה כיף, וממש ממלא! 

יש בזה טעם אחר, יותר עמוק, יותר מספק.

גם איש עסקים טוב יודע שהרצון להיטיב עם האחר הוא לא בהכרח מתנגש עם הרצון למנף מערכות יחסים לקידום מטרות עסקיות. 

הנתינה היא חלק הרבה יותר עמוק מהווייתנו, ובעיני אדם שלמד להתחבר ל"נתינה לשמה" אצלו ימצא שגם העולם יביא לו הרבה יותר שפע, הזדמנויות וחידושים. 

זה רק עוד אחד מחוקי הטבע שלא תמיד גלויים לעין אבל כשאתה "שם" אתה יודע במה מדובר.

להתרגל "לא לדעת" ולפעול בהצלחה עם מאמן אישי ועסקי

מישהו חכם פעם אמר, "אני ממש פחד מהאנשים האלה שיודעים את כל התשובות על כל דבר, ואין להם אף פעם שאלות".
אין דבר מתאים יותר לפילוסופית האימון מזה, לדעתי, כי השאלה היא למעשה כלי החוכמה החשוב ביותר שניתן לנו באימון, (או אולי בכלל בחיים ובעסקים?).
דרך השאלה אנחנו לומדים, חוקרים, מתגבשים.
הסקרנות היא טבעית לאדם, רק דרך הסקרנות ניתן באמת ללמוד.
כששואלים שאלות לומדים להבחין בין דבר אחד ומשנהו, לומדים להעמיק עוד שכבה, ומוצאים ומגלים דברים שלא ראינו קודם לכן.

מאמן אישי ועיסקי בלי היכולת לשאול שאלות הוא כעני בפתח, כמו נגר בלי עץ, רופא בלי מד-חום ועורך-דין ללא  שעון למדוד שעות שכר טרחה (J)....צחוק בצד, אני הייתי מאוד נזהר מאדם מקצועי שיושב מולי ומצטיין בדקלום משנתו זו או אחרת. 

תהיה המשנה חכמה ככל שתהיה, היא רק משנה אחת, יש עוד הרבה, והן מתיישנות חדשות לבקרים...

האמת היא שבחיים בכלל אין לנו יותר מדי ביטחון על שום דבר- "אי הידיעה" נמצאת אצלנו במימדים ענקיים. 

מרשם לדיכאון? ממש לא! לדעתי, הדרך לחיות את החיים היא להבין שהשליטה שלנו היא בעצם די קטנה והעיקר לבנות יסודות טובים, התנהלות נכונה, מערכות יחסים אותנטיות, ותמיד לשמור ולטפח את הגמישות מול מציאות המתגלה ומשתנה לנו כל רגע ורגע, כל שנייה ושנייה, ועלינו לדעת להתנהל איתה בצורה נכונה, אמיצה וחכמה. 

מנהל שלא שואל שאלות בעסק שלו הולך להסתבך הרבה יותר מהר ממה שהיה רוצה לדעת, כאשר הוא "מתאהב" בדברים שלא תמיד נכונים, רעיונות שלא תמיד התעדכנו, אנשים שלא תמיד עומדים בציפיות ומציאות שווקית שתמיד מצליחה להפתיע גם את המנוסים ביותר.

החידוד של השאלה האותנטית, השאלה הממקדת אותך מול המראה, השאלה המובילה אותך לחשוב, לחשוף, לגלות עוד זווית ועוד נדבך, כל אלה שומרות עלינו, מגינות עלינו, עוזרות לנו ללמוד טוב יותר ,לחיות נכון יותר, וכתוצאה לייצר את הביטחון הדרוש להביא תוצאות והצלחה.

השאלה: חוד החנית של האימון האישי והעסקי. חברה, חפשו את השאלות לפני הכל....

It is better to know some of the questions than all of the answers.""

James Thurber-US author, cartoonist, humorist, & satirist (1894 - 1961)

הדברים שאנו דוחים ואימון אישי ועסקי

חברים, מי לא מכיר את המשפטים מהסוג הבא?

• "אני עוד לא מוכן"
• "אין לי זמן לזה כרגע"
• "אין לי תקציב לזה- היית מאוד רוצה..."
• "אני לא בטוח שאוכל לעשות את זה"
• "אני מתגבש....מתבשל...מתחבר, וכו'"
• שאגיע ל: גיל 30, 40, 50, פנסיה..."
• "ברגע שאסיים את העסקה הזאת, אקבל את התשלום הזה, תשתחרר לי קרן השתלמות, וכו'"
• "אשתי לא מסכימה כרגע....בעלי מתנגד..."
• "כשהבת תגמור את הצבא, את האוניברסיטה...כשנמכור את הבית, כשנעבור דירה, כשהילדים יגדלו, כשהירושה תגיע..."

כן, יש עוד רבים וטובים והם מנהלים לנו נתח גדול מהחיים.
והם גם מגבילים אותנו בנתח מאוד גדול של החיים.

אני הולך להגיד משהו שאני לא תמיד נוהג לאומר ואני מאמין בו מאוד:
אימון אישי ועסקי, אם לא עשה לך שום דבר אחר, אם הוא שיקף לך את התירוצים והמשפטים המגבילים שלך, כבר מגיע למאמן שלך סכום כסף נכבד, כי לקחת ערך פי כמה מהמחיר!
המשפטים האלה יכולים לבזבז לאדם שנות חיים יקרות מפז, לגרום לדיכאונות, מחלות ופירוק של יחסים כה מהותיים, ועוד...

ה"אויב הגדול" של "הדברים שאנו דוחים" הוא תהליך- וזה יכול להיות אפילו מפגש אחד מעמיק- עם מאמן אישי ועסקי ראוי.

כמה עולים לנו הדברים שאנו דוחים?....

מחויבות אישית- Accountability-המשאב המנצח!

לאחרונה קראתי סטטיסטיקה מעניינת שפורסמה במקור כנראה בארגון האמריקאי להדרכה ופיתוח:

הסיכוי שתגשים את המטרה שאותה הצבת לעצמך הוא כדלקמן:

·        10% אם רק שמעת רעיון
·        25% אם החלטת לעשות משהו עם זה
·        40% אם החלטת מתי תעשה משהו עם זה
·        50% אם תכננת איך תעשה את זה
·        65% אם תדבר עם מישהו אחר על התכנית שלך
·        95% אם קבעת עם אותו אדם מסגרת ברורה לדווח ומחויבות לביצוע".

Accountability!!!!

מילה פנטסטית באנגלית, התרגום לעברית יותר חלש אבל....המהות היא אותה מהות, ופה אני גאה להיות מאמן אישי ועיסקי! האימון, לדעתי, יותר מכל מקצוע אחר שאני מכיר, מבין, מתמחה ומצליח לחולל שינויים מדהימים בעולם, ולו רק בזכות התכונה הזאת שהיא מאפשרת!

קדימה, חברים, היכן המסגרת שלכם לביצוע, הצלחה והגשמה בחיים ובקריירה?