מה היית מייעץ לחבר או כל אדם קרוב?

לא חסר לכולנו דילמות והלבטים בחיים. נראה לי שככל שהתקדמה האנושית בתחומי ידע וטכנולוגיה, לא נפתרו הדילמות וההתלבטויות, אולי אפשר להגיד שאפילו התרבו ככל שהחיים שלנו נהיו מורכבים ועסוקים יותר. 

אני מכיר גם על עצמי,  וזאת דוגמא רק בתחום המשפחתי (במקרה הזה בטיפול בהורים קשישים), שהדילמות לא נגמרות, הן רק הולכות ונהיות רחבות ועמוקות יותר.

במקום הזה אני אוהב את השאלה הגורמת לחשיבה "אחרת"- "מה היית מייעץ לחבר או כל אדם קרוב?" 

זאת אחת ממאגר שאלות מתחום האימון האישי שעושות את העבודה- הן גורמות לך לתפוש נקודת מבט חיצונית, להוציא אותך מהסחור-סחור, מהניתוח על גבי ניתוח, ולוקח אותך למקום יותר רגשי, פחות שכלתני. 

אולי משם תראה את זה אחרת.

ממליץ לעשות את התרגיל הזה כל פעם שמרגישים שהבעייה "כובשת" אותך ולא רואים אור בסוף המנהרה. 

אחרי הכל, לעיתים קרובות אדם קרוב מקבל מאיתנו הרבה  יותר התייחסות ללא ביקורת מאשר אנחנו נוטים לתת לעצמנו....

מה היית ממליץ אתה לחברך במצב כזה?

להגביר את האור ולדלל את החושך

"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." א.ד. גורדון

א.ד. גורדון לא הכיר את המילה "אימון אישי", וכמובן גם לא את האנגלית- עברית, "קואצ'ינג". 

הוא חי, יצר, שימש כמורה וכמחנך, הגשים ונתן השראה להרבה אחרים, בערך 70 שנה טרם לידתו שת תחום האימון. 

זה לא אומר שהוא לא "דיבר קוצ'ינג" בתוך נשמתו, הפסיכולוגיה החיובית זרמה בתוכו גם שלא שימש במילותיה.

כבני אדם התברכנו ביכולתנו להיות מודעים לחיינו, לחשוב על סביבתנו וליצור פעולות להשפיע על חיינו. 

וזה כולל גם השנה 2015, כאשר סביבנו יש כל-כך הרבה מראים שחורים, של אלימות, רצח, שנאה וגזענות. קל להתייאש. 

חנוכה הוא חג יהודי, אבל בשבילי הוא במהותו חג אנושי, חג שמזכיר לנו לדבוק באור,ולייצר את האור ולחפש את האור. 

הוא החג הכי "קואצ'ינג" שיש, חג חילוני שקורא לנו להוציא מעצמנו את "תכנית האור" כי או-טו- טו, מתחלפת לנו השנה ("שלהם" כמובן, אבל הוא הוא לוח השנה של העולם). 

זה בדיוק הזמן שאני דואג לשאול את עצמי את השאלה- "רוני, מה תכנית האור שלך לשנה הבאה?" 

ואתם?

עכשיו כשהרגיעה בפתח...הגיע הזמן להפוך את החלום למציאות!

(Photo: Stuart Miles, freedigitalphotos.net)

עכשיו כשהשקט קצת חזר אלינו...מה עם השינוי הגדול והחשוב בקריירה, שעד כה רק חשבת עליו, שקלת אותו, שוחחת לגביו אבל...שום דבר עוד לא קרה?...

אנשים הנמצאים במצב של הישרדות, מתח יום-יומי, דאגה לאחר, הם לא בדיוק במקום לשקול שינויים מרחיקי לכת...ומצד שני... כשהרגיעה מתרחשת כל הדברים שנדחקו לפינה קודם לכן חוזרים שוב, לעיתים ביתר שאת.

אם אתם שם, במקום הזה שדחיתם, התעלמתם, הדחקתם אבל עכשיו הגיע הזמן להזיז את העגלה קדימה---הגיע הזמן לקחת את הצעד! וכפי שאנחנו יודעים, צעד אחד מביא לשני, שמביא לשלישי... עד השינוי תופס תאוצה...

לכל מי שהמילים האלה מהדהדות פנימה, אני מזמין אתכם להרים את הכפפה ולקדם את זה שעליכם לקדם.

משני קריירה, ההולכים אחרי התשוקה לעשייה משמעותית, וכל אלה היודעים שהזמן קצר והמלאכה מרובה, אני מזמין אתכם ליצור קשר.... עד שלא תכניסו את הצעד הראשון לא יגיע הצעד השני.

זכרו היטב: אין כמו אימון אישי, פרטי ועוצמתי להפוך את החלום למציאות ולהפוך את הלא ייאמן לייאמן.

מחכים לכם...

לסלוח

חשבו לרגע: כמה היינו מתקדמים מהר יותר בהווה לעבר העתיד אילו יכולנו לסלוח מהר יותר לעבר?

Forgiveness does not change the past, but it does enlarge the future.
~ Paul Boese

לא מה "לא", מה "כן!!"

אוי כמה שאני אוהב את התמונה והציטוט הזה!
בעיני זאת ההתגלמות מה שקוצ'ינג אמיתי אמיתי צריך להיות- ודברתי על זה רק הבוקר בשיעור שנתתי בקורס לאימון אישי- אנחנו צריכים להוביל את העולם בראייה של הפוטנציאל שקיים בכל רגע ורגע בחיינו ובחיי המתאמנים שלנו.
מה שחסר כל-כך, אני מרגיש, הוא החיבור הזה בין המציאות ה"לא מספקת" לעולם ש"יכול להיות"...
ובכך, אנו המאמנים מחזיקים את הלפיד של האדם ושאיפותיו מול כל המבול של ה"אני לא יכול", כל השיטפון הזה של עולם שמחזיק אותנו קטנים, מבוהלים, בינוניים, משועממים, צייתנים ופאסיביים.

אנחנו מצד אחד, ומצד השני כל ה"מה יקרה אם..." של סוכני הביטוח, עורכי- הדין, מנהלי החשבונות, מנהלי בנק, וכל החברה שהם גם קצוענים אך לא מעט זורעי ומטפחי הפחדים גם יחד...
האמא הפולניה והאב הפולני- ולא חשוב מאיזו עדה- המורה הזאת מהחטיבה שלא שכחנו אותה למרות כל השנים שאמרו עלינו "יש לנו פוטנציאל מבוזבז"....אנחנו מנגד...


אנחנו המאמנים של העולם חייבים להחזיק את הלפיד של ההשראה, שכן, יכול להיות גם אחרת!

It is never too late to be what you might have been (George Eliot)

כמה טיפשים צריך כדי לערוך ישיבה טובה?

הבוקר קראתי בחיוך גדול על מאמר שצוטט בפייסבוק אודות מחקר שנעשה במרכז האקדמי היוקרתי MIT לפני  כשנתיים. 
מסתבר שזאת מתנה יפה לשנה החדשה לגבי מה שידעתי כבר שנים אינטואיטיבית בניהול והנחיית מאסטרמיינד, גם בלי MIT:

כמה טיפשים צריך כדי לערוך ישיבה טובה

המחקרים מגלים שהאייקיו הקבוצתי - חוכמת ההמונים - עדיפה על קבוצת ניהול שמורכבת ממוחות מבריקים או ממנהלים חזקים שעולים מיליונים.
דווקא קבוצות מגוונות, נטולות היררכיה והמורכבות מאנשים שלא מכירים זה את זה ייתנו את התוצאות הטובות ביותר לארגון.

ולא רק זו בלבד: מצאו שהאלמנטים המשפיעים ביותר על האפקטיביות של עבודה בקבוצה הם:

1.   הקשבה ואמפתיה: המידה שבה חברי הקבוצה היו אמפתיים וקשובים זה לזה.

2.   השוויונות: בהשתתפות יותר חברים שזכו לתורות דיבור דומים יותר באורכם, כך הקבוצה הראתה תוצאות טובות יותר במשימות השונות.

3.   נוכחות של נשים: בין אם הקבוצות מנו שניים, שלושה, ארבעה או חמישה חברים, ככל ששיעור הנשים גדל, האינטליגנציה הקבוצתית עלתה - לא קשור לאייקיו של הנשים שהשתתפו, אלא לרגישות החברתית שלה... מצאו שנשים מתאפיינות ביותר רגישות ואמפתיה, ולרוב לא נוטות להשתלט על דיונים.

ומה הם הערכים שאני כבר 8 שנים מדגיש במאסרטמיינד, מלמד, ומקווה, גם מנחה לאורם?

1.   הקשבה, נותנים לכולם לדבר , "האגו מחוץ לדלת",מכבדים את האדם ומה שיש לו להגיד בתוך כל המפגש של 3 שעות.

2.   שוויוניות: אין "מועצת חכמים", זאת קבוצה של הדדיות, חשיבה ביחד אחד לשני, אין "חכם יותר" ו"חכם פחות"- יוצרים תבונה קולקטיבית למען האדם שמשתף.

3.   המאסטרמינד היא "גישה נשית לגברים", וגם "גישה גברית" לנשים....כוונתי היא שאצלנו יש שיח אחר – פתוח, מקבל, תומך- וגם את ה"מיקוד" שקשור ל"אנרגיה גברית".

אני חושב שהמאסטרמיינד כקונספט שאני מעביר לא היה שורד כבר 8 שנים- עם התפתחות שרק גדלה והולכת, אילו לא היה נותן את האפקטיביות למשתתפים.

המחקר של MIT משמח אותי, נותן אישורים במקומות שלא ממש הייתי זקוק להם, אבל מרחיב את הלב לשמוע שגם אחרים רואים את הדבר הזה מכוון אחר, בשפה אחרת ובמקום אחר.

מחבר אלי, ללא ספק.

אין לאף אחד מאיתנו בעלות על החוכמה

 

אין לאף אחד מאיתנו בעלות על החוכמה- הפתיחות ללמוד, להקשיב, לכבד ולפתוח את הראש לכל אדם, זאת תבונה, לדעתי.

אימון אישי: הדאגות לא ממש עוזרות לנו בחיים

"אני אדם זקן וידעתי בעיות רבות בחיים, אבל רובם מעולם לא קרו." (מרק טוויין)

אני נזכר בפעם אחת לפני כעשר שנים שפגשתי בתערוכה סמנכ"ל שווק של אחת חברות הפארמה הגדולות באירופה והתחלנו לדבר על דברים מסוג small talk.
האיש לא היה יהודי אבל הזכיר שפעם התנדב תקופה בקבוץ הארץ.
מהון להון השיחה עברה לכל מיני תחומים והעלנו את השם של אדם מסוים ששנינו היכרנו ,Al Gold ,שעבד באחת מחברות הפארמה האחרות.
הייתי בטוח שהוא יהודי, אותו האיש, כי גדל בניו-יורק, היה לו שם שהיה "באמצע" כזה, אולי יהודי אולי לא, ו"התנהג יהודי".
אז שאלתי את בן שיחי- "מה הוא לא יהודי?", הסמנכ"ל שאיתי  מייד ענה: "Al Gold? מה פתאום! אבל הוא יכול להיות, הוא ממש דואג כמו יהודי".

לא כל-כך ידעתי איך לאכול את זה, ספק אמיתי ספק הערה אנטישמית, אבל דבר אחד זה כן עשה לי, זה לקח אותי פנימה לחשוב "עד כמה אני באמת מונע ומנוהל מתוך דאגות בחיי?"

יהודי או לא יהודי, ישראלי או לא ישראלי, אדם זה אדם ואני גם מזמין אתכם לשאול את עצמכם, עד כמה אתם באמת מונעים ומנוהלים מתוך דאגות בחייכם?

"אם הבעיה יכולה להיפתר למה לדאוג? אם הבעיה אינה יכולה להיפתר , למה לדאוג? " (שאנטי דבה, נזיר הודי בודהיסטי, מאה ה 7).

חומר בסיסי באימון: אמונה בעצמך

הגיעה אלי בחורה מדהימה, כישורים עד השמיים , המחפשת להשתלב שוב בשוק העבודה אחרי הפסקה.
 

כשבדקנו כמה דברים שחשבה לפנות אליהם ה"הקשבה האימונית" שלי שמעה שעל כל הזדמנות שהעלתה, היא השחילה (ויש לה יכולת דבור חבל על הזמן...) "טיעונים מלומדים" למה לא, למה היא לא יכולה, למה זה לא מתאים, למה זה לא יעבוד....
ואז אמרתי Time Out! רוצה לשקף לך מה שאני שומע ואת בכלל לא שומעת...YES, YOU CAN!!

ואז אני נתתי כל מיני "נקודות מלומדות" שלי בנידון....
היא ישבה פעורת-פה, "האם זה אני?" "האם, באמת?"

תוך חצי שעה היו לה 3 כוונים יצירתיים לפתוח הזדמנות לעצמה, ובקרוב נראה מה ילד יום.
אין לי ספק שזה יגיע בקרוב, הרבה יותר מהר ממה שהיא חשבה ואולי גם מכוון שלא ציפתה.

זאת, רבותי, הסיבה שבאתי לאימון, הסיבה שאני כל-כך אוהב אותו ומרגיש כזאת זכות שיש לי את ההזדמנות לעסוק בזה.

חבל שכל-כך הרבה אנשים תקועים בקטע של "בשביל מה אני צריך...יש לי כבר...מה כבר יכולים להגיד לי?...". 

זה פשוט חבל, כי הם לא ממש מבינים את העניין ומפסידים כל-כך הרבה.

רובנו היינו שם פעם, בתקיעות הזאת, לפני שגילינו שיש דרך אחרת.

Believe in yourself, and the rest will fall into place. Have faith in your own abilities, work hard, and there is nothing you cannot accomplish.
Brad Henry

להנות גם מהדברים הקטנים

היום היה יום מיוחד.
לקראת יום הולדתה ה 84 של אימי, תיאמתי איתה ועם אחי שהיא תגיע באוטובוס מירושלים לתל-אביב, ואנחנו נפגוש אותה ונבלה איתי יום שלם ביחד בחוצות תל-אביב.
הרבה זמן חשבתי איך אפשר לצ'פר את אימי, שמבלה הרבה שעות בטיפול ותמיכה באבי, שהוא יחסית בריא ודינאמי, אבל בכל זאת, בן 90 ועושה סבבים תכופים אצל רופאים מגוונים.

נפגשנו היום ב 10:00 ועד 18:00 היה פשוט משהו כל-כך שונה שקשה לעכל: הלכנו ברחובות תל-אביב, מזג אויר מקסים, השמש זורחת ומחממת, בתי-קפה, מסעדות, חוף ים, צמחייה, עצים, והעבודה היתה רחוקה מאוד מהמודעות.
פתאום מצאתי את עצמי לבד עם אימי ואחי הבכור לאורך שעות, דבר שלא זכור לי שקרה אולי 35 שנה.

ראיתי כמה הדבר הזה שימח את אימי, כמה שהיתה זקוקה ל"שחרור" קל, שחרור של אוירה, שינוי "אקלים", שחרור מירושלים הכבדה ופינוק בתל-אביב הקלילה.

ואני חושב לעצמי: כמה פעמים אנחנו באמת לוקחים פסק זמן באמצע השבוע, סתם ככה, להנות מהדברים הקטנים של החיים? לדעתי, מעט מאוד...
ולזה קוראים שלטון החופש...

מה אני לוקח על עצמי בשנה החדשה?

בתור אחד שנולד וגדל בארה"ב הראשון לראשון תמיד שיחק אצלי תפקיד משמעותי- לא ידעתי מה זה ומי זה ה"סילבטר" הזה, רק ידעתי שבתאריך הזה יש אחלה משחקי כדור-רגל אמריקאי ומהתאריך הזה אפשר להתחיל מההתחלה ולבנות מחויבות קדימה. 

אז אני ממשיך את המנהג הזה, new year's resolutions הפעם קבל עם ועדה (כלומר, "עדת הפייסבוק"):

מקצועית

1.   ללמד יותר, להרצות יותר, לתת יותר ממה שאני יודע, חושב, שואל, תוהה, מתמודד, חוקר- אני מאוד נהנה מזה וזה "נכון".

2.   לאמן יותר "יזמים חברתיים"- אלה שעושים את מה שהם עושים לטובת החברה, במיוחד ה"עסק החברתי" שבכלל מודל מרתק.

3.   להרחיב את מודל המאסטרמיינד שלי לעוד קבוצות, אוכלוסיות, להביא את הדבר המקסים הזה למקומות ולעומקים שטרם הגעתי.

4.   לעשות "פרויקטים מיוחדים" יותר- כמו בעלי עסקים יוצאי-אתיופיה, הקמת פורום עסקי בעיריית נהרייה, דברים כאלה "שבאים אלי" ויש להם אתגר ומשמעות.

5.   להיות פתוח לתת יד לפיתוח עסקי היכן שאני יכול לעזור גם שם, יש אחלה רעיונות שמסתובבים וצריכים קצת אנרגיה ומיקוד.

אישית

6.   לעשות טיול הרים עם בני וכל המשפחה לפני גיוסו ביולי- אין כמו קן המשפחה!

7.   להתנדב יותר- זה בא והולך וזה מאוד חשוב.

8.   להעמיק השתתפות בקבוצת מדיטציה.

9.   להוריד 5  ק"ג ולהיות יותר מודע בכל הדבר הזה שקוראים "לאכול".

10. להיות בן-זוג טוב יותר- אני לא כל-כך גרוע אבל רחוק מאוד ממה שאני יכול להיות ומגיע לה...

זה שלי- ומה שלכם רבותי?

המאסטרמיינד: הליבון שבתכנון

אתמול קבלתי תובנה נוספת על הדרך היפה שבה עובדות קבוצות המאסטרמיינד שלי (כן, גם אחרי 8 שנים ואלפי שעות, אני כל הזמן מגלה זויות שונות)...
מעבר למפגש של שיחה בעומק ופתיחות הרבה מעבר למה שנהוג בין אנשים בעולם העסקי\ניהולי, יש מה שאני קורה ה"ליבון שבתכנון"- הצורך של אדם לראות את מה שמעסיק אותו "גם מבחוץ", לא רק דרך העיניים, מוח ופה של אחד, אלא של 5-10-15 אנשים אחרים...
כאשר האגו בחוץ, הקשב פתוח והרצון לעזור הוא באויר.
הרבה מעבר ל"מציאת פתרון כן או לא", יושב הצורך הבסיסי של כולנו להתחבר, להיתמך ושלב כוחות ולא להיות לבד...
וזה דבר שנכון לא רק ל"עסקיים" אלא בראש בראשונה "אנשים".

כוחו של לילה טוב של שינה

 Press on. Obstacles are seldom the same size tomorrow as they are today.
~ Robert H. Schuller

כמה פעמים נדמה לנו ש"זהו", אי אפשר יותר, המכשולים, המגבלות וההתנגדויות הם גדולים מדי....
רק שלאחר לילה של שינה פתאום נדלק האור בפינה אחרת של המוח והכל נראה קצת אחרת?

צריך לדעת את זה. 

במיוחד בנקודות הקשות.

שירה מקודשת: נוגעת עמוק ומקפיצה גבוה

התנסתם פעם במעגל "שירה מקודשת"?

אני מאמין שרוב האנשים לא ממש היו שם, וייתכן שלא מעט מכם ימצאו את מקומכם שם.
מה זה בכלל אתם שואלים? גם אני שאלתי את אותה שאלה ולקח לי כמה שנים להבין בדיוק מה זה, בעיקר כי היו לי מספר התנגדויות ופרדיגמות.

מעגל שירה מקודשת הינו מעגל שירה משותפת של מוסיקה מקודשת, שירת דבקות,‏ קטעי שירה ותפילה ממסורות שונות אשר מעוררים מצבי מודעות גבוהים, מאזנים ויוצרים הרמוניה בין גוף מיינד ורוח.
המעגל הינו טקס שירה ומדיטציה הפועל למען שינוי התודעה הקולקטיבית למציאות של שלווה, התעוררות או מה שביניהן.
העיקרון הוא ישן נושן, כי המעגל הוא טקס שנמצא כמעט בכל התרבויות העתיקות והמסורתיות ומוזיקה היא תמיד אחת מהדרכים לחיבור בפנימי אצל האדם והשבט.
התכנסות הופכת למקודשת, המפגשים הופכים לרוחניים ואנרגיה גבוהה נוגעת בכולם.

מה שאני מבין הוא שבישראל התופעה היא כבר כאן כ-20 שנה, שורשיה נמצאים בעולם הגדול ולאו דווקא פה: תנועה ה"היפיס" בשנות השישים, שירת הריינבו עם דגש על אקולוגיה, מוזקית עולם המושפעת מתרבות שמאנית רב-תרבותית, מוזיקה הודית, צוענית, אינדיאנית וגם לטינו-אמריקאית, שירי נוודים ערביים, שירי פולק, ועוד הרבה אחרים.
בארץ ישנו את "דיוואן הלב" ששואב את המוזיקה מהמקורות היהודיים המזרחיים...
ויש לנו את כל הפסטיבלים של ה"שאנטי" בארץ, החל ב"בומבמלה" דרך "סגול" ויותר יותר "מעגלי שירה מקודשת" שמוצאים בכל הארץ.

ההתנגדות שלי לדברים האלה היתה בעיקר שנכחתי בקבלת שבת אצל הרב גפני, הידוע לשמצה, בפסטיבל "סגול" לפני כ- 15 שנה.
המוזיקה סחפה, הסתובבו עשרות אנשים בלבן "זרוק" ורקדו עם ספר תורה על חוף הים, חלק חצי בערום ובריקודים "חושניים למדי"...
גם בפסטיבל "זורבה" ראיתי דברים דומים.
לא ידעתי מה לחשוב על זה אבל נראה קצת בסגנון "בני ישראל ועגל הזהב".
גם לפעמים ראיתי ושמעתי סוג של "מיש מאש" של מוזיקה שגרם לי לפקפק באותנטיות של כל החוויה הזאת.

לימים וויתרתי על השיפוטיות ופשוט התחלתי להנות ולהיכנס לכוח של המוזיקה המדיטטיבית.
היום אני מוצא את עצמי מחפש את הדברים האלה, בקבלת שבת ובכל הזדמנות.
זאת חוויה שכה שונה בכל דבר אחר שאני מכיר- "שירה בציבור" הישראלי הוותיק היה גירסה פרווה לגמרי לעומת האנרגיות שרצות בשירה מקודשת.

הנה לינק בנושא. כדאי לתת לנפש קצת פורקן, המוזיקה חודרת עמוק, התפילה מגיעה לבד.
http://www.youtube.com/watch?v=emAxUA0hITA
 

לזה קוראים מדינת חוק?

השבוע צפיתי בטלוויזיה בראיון מטלטל עם מפיקה של סרט "הכביסה המלוכלכת", סרט תיעודי שביימה יעל שרר.
הסיפור ליווה אותי עוד שעות רבות לאחר שבטלוויזיה כבר עברו לפרסומות ולתכנית הבאה.
הסיפור הוא אוטוביוגרפי: תביעה של יעל נגד אביה על התעללות מינית שלו בה בילדותה.

לכאורה, יש כאן את כל האלמנטים של "סיפור טוב"- המתח, העימות, הרגש- אבל מה שהפיל אותי זה הדברים שעושה את הסיפור הזה "סיפור רע מאוד".
הדברים כמו האב, דוקטור לכימיה, משפחה שגרה עם האלפיון העליון בכוכב-יאיר, והילדה, שמגיל מאוד צעיר חווה את אביה כ"משתמש בה מינית" שגדלה לחשוב שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
וכשבגיל 13 היא מגלה לראשונה את הסטייה שגרם לה אביה, האב לא מוותר וממשיך לנסות להתעלל בה מינית.

והתוצאות?
אלוהים ישמור...
האב בסוף מקבל את עונשו, 3 שנים בכלא ויוצא אחרי שנתיים על "התנהגות טובה".
תגידו, מבלי להכיר את פרטי המשפט, זה נראה לכם הגיוני?
אתם גם מריחים "עורך-דין מוכשר" בתמונה? 
נראה לכם הגיוני שאנשים נכנסים לכלא לשנים ארוכות הרבה יותר על כל מיני עבירות של צווארון לבן, בגידה נגד המדינה, מעילה בכספים, אבל לאב שהרג את נשמתה של ילדתו הרכה, מגיע "חופשה" של שנתיים בכלא?
איפה החוק במדינת החוק שלנו?

אני חושב שהחברה שלנו ה"נאורה" והסופר- טכנולוגית, המובילה את העולם ביכולת לעשות סיקול ממוקד ולהרוג את האויב, כל-כך לוקה בחסר שמדובר בהתעללות של ילדים.
בעיני, התעללות מינית על ידי הורה היא סוג של רצח, רצח שלא מתבטא בארון קבורה, חברה קדישא והלוויות, אבל "רצח מתמשך", לילד חסר-אונים, בעצם היותו ילד.
רצח על ידי האדם שהיה אמור להגן עליה- האב.

זאת תעודת עניות נוראית לחברה שלנו. לעם הנבחר.

הפרסום של סלקום

אוי כמה רעש עשתה הפרסומת הזאת של סלקום, שהשתמשה בעליית יהודי אתיופיה למכור את הסחורה שלה!
יותר נכון, סלקום החליטה שסיפור עליית אמא אתיופית לישראל, בלבוש מסורתי, שפוגשת את ביתה החיילת בשדה תעופה ומזהה אותה רק לפי תמונה מימי ינקותה- מתחבקות, בוכות...
גם אנחנו הצופים בוכים...
וכל זה עושה סיפור טוב למכור סלולרי.
במיוחד שזה קורה תחת הסיסמא: תחת "משפחות נועדו להיות יחד."

מורן שיר, מעיתון הארץ של 25.11.12, כתבה נהדר:
"נכון, סלקום נזכרו רק עכשיו באתיופים. אבל הם נזכרו. לכעוס עליהם זה כמו לנזוף בתלמיד שאיחר על כך שכל האחרים לא הגיעו לשיעור.
לא במקרה נזכרו בהם עכשיו.
לאורך השנים, כשתעריפי הסלולר השתוללו, לסלקום לא היה עניין עם הציבור האתיופי.
עכשיו, כשאין להם ברירה אלא להוריד מחירים, אנשי סלקום מגלים שכבות נוספות במרקם הסוציו-אקונומי ומגזרים חדשים עם פוטנציאל להצטרף למשפחת סלקום.
ואיזו סיבה יש לסלקום שלא לקבל את הישראלים ממוצא אתיופי למשפחתם?
הרי המשפחה הזו חולקת ערכים חוצי עדוֹת כשהעיקרי בהם הוא תשלום חודשי לסלקום.
האתיופים, כמו האשכנזים והמזרחיים, משלמים בשקלים".

לדעתי, זה לא הנושא האתיופי שמפריע פה- כי במקרה האתיופיים הם הנשוא של המניפולציה הרגשית, אבל עצם העובדה שסלקום לא נרתעת מלקחת חומרים כל-כך רגישים ולנצל אותם על מנת למכור את השרותים שלהם, שכולנו יודעים, ממש לא מרשימים ביותר.

זאת תעודת העניות בעיקר למדיום הזה שנקראה פרסום שאין לו גבולות, אין לו מעצורים ואינו עוצר בנקודות רגישות לזולת-העיקר שיזכרו אותך, יגידו ה"מומחים". גועל נפש.

 הסיפור של עליית ביתא-ישראל הוא אחד מהסיפורים המרגשים ביהדות הציונית במאה האחרונה.
כאחד שזכה לעבוד עם הקהילה הנפלאה הזאת, אני יכול רק לכאוב איתם את הכאב שלהם  שישראל ה"מבוססת" עדיין מתעקשת לראות אותם כעולים חדשים הבאים מ"פרימיטיביות", שעצם הגעתם ארצה "הצילה אותם", וזאת בא לידי ביטוי בסמל של החיילת האתיופית המשדרת כח ו"צבריות".
לך לספר לאנשי סלקום- ולצערי גם להרבה צעירים יוצאי העדה האתיופית שכבר לא כל-כך מכירים את סיפור אבותיהם באתיופיה והמסע דרך סודאן- שאותה אמא אתיופית מייצגת אומץ רב וכח סבל גדולים מהרבה מאותה חיילת וממרבית הצברים בסלקום שמסתובבים פה ועושים שרירים.
כמעט 30 שנה שיהודי אתיופיה נמצאים איתנו.
אתיופיים רבים כבר הצליחו למצוא את עצמם בארץ ולהתקדם בחברה....
גם בלי הסלולרי של סלקום.

אם יש מקום שידוע לשמצה בעולם העסקים כהכי נוטה להתנהלות קלוקלת ולא מוסרית, זה הרי עולם הפרסום. אצלם אין גבולות, מה שמוכר זה מה שיעשו. ולזה קוראים "קידמה"....

 

להאמין בדבר, וגם בהיפוכו

אלה זמנים טרופים ביותר, הרבה הגיון אין והרבה דברים הזויים יש. למשל שיחות האימון שקיימתי בטלפון עם מתאמן שהיה צריך להפסיק 3 פעמים על מנת להיכנס למרחב מוגן- אתם חושבים ש"אבות הקוצ'ינג" יכלו לצפות מצב כזה שבנו מודלים של אימון טלפוני?

אלה גם זמנים שאני מוצא כל-כך הרבה בלבול אצל אנשים, אבל מצד שני, אולי זה לא בלבול בכלל אלא תופעה של "להאמין בדבר וגם בהיפוכו".
אנחנו חונכנו להאמין שאתה מאמין או בדרך אחת או בדרך אחרת, או במפלגה כזאת או אחרת, אבל לא כל-כך חונכנו להיות גם פה וגם שם בעת ובעונה אחת!

מצד אחד, איך אפשר לא לתמוך במבצע שבא לגאול עשרות ומאות אלפי אנשים מהסיוט לחיות תחת טילים כבר 12 שנה!
מה זה ה"איפה ואיפה" הזאת - כל זמן שזה רק תושבי הדרום ולא תל-אביב, חלילה, אפשר היה להבליג והם כבר "יסתדרו".
מגיע להם לחיות לא פחות מכל אחד אחר במדינה הזאת והחובה של המדינה היא להגן. חובה שלא ממש מלאו אותה עד הסוף.

ומצד שני- כולנו יודעים שכח ועוד כח ועוד כח לעולם לא יביא את תוצאה הרצויה.
המשפט "להחזיר את ההרתעה" נשמע מצוין אבל הוא כל-כך מעורפל וקל לא לקיים על ציר הזמן.
צריך לבנות שלום ואת זה עושים בדיוק בדרך ההפוכה..

מצד אחד, תקיפה של כוחות על הקרקע יכול לעשות עבודה יותר ממוקדת אבל....
מצד שני...בכך יהיו אבידות גדולות לאוכלוסיה הפלשתינית וגם לכוחותנו.
ואין מה לדבר שהעולם ילחץ וימחץ את כל הלגיטימיות הקטנה שכבר יש לנו.

מצד אחד, יש תחושה שיש סיכוי למבצע "עמוד ענן", ומצד שני, זאת דרך מצוינת להגביר את השנאה ואת המוטיבציה של המחבלים לנקום בנו.

מצד אחד, גם אני נסחף לתוך התמיכה, ומצד שני, חושש לבני המשפחה שלי לובשי המדים ומתפלל שאכן לא תהיה כניסה על הקרקע.

מצד אחד, אני מתעב מלחמה ואלימות ויש פה הרבה הרבה אלימות, ומצד שני, נראה לי כל-כך לא מוסרי להפקיר את דמם של תושבי הדרום- יש דרך אחרת?

מצד אחד, גם אני תומך (עד כאן) במנהיגים שלנו, ומצד שני, אני מה זה לא סומך ומאמין בהם!!

אז מה עושה אדם מהשורה, עוד יהודי בארץ ישראל, אחד שמאמין שיש דרך אחרת, היתה דרך אחרת ונתנו לה להיעלם לנו.
מצד אחד, אני מדוכא מהעובדה שאין שום מנהיג באופק, כולל כל אלה שעושים רעש לקראת הבחירות...ומצד שני...אם פעם היה בן-גוריון, רבין, בגין, אז יש עוד סיכוי שיהיה עוד אחד לא?

מצד אחד, בטח שיש- יש תקוה, ומצד שני, איפה היא כבר, אין לנו תקוה...

אפלייה לכל דבר: Ageism – גזענות חדשה

אדם אחד בא להתאמן אצלי לפגישה אחת, הוא היה בן 49, מנהל בהיי-טק שעזב את עבודתו ורצה להתכונן לראיון עבודה. הוא סיפר לי שהוא האמין שאף אחד לא ירצה איתו עקב "גילו המופלג".
הוא גם הביא תימוכין לעמדה שלו" לפני מספר שנים הוא חיפש עובד בכיר לעבודה וביחד עם מנהלת משאבי אנוש עברו על דפים רבים של קורות חיים.
מנהלת משאבי האנוש הצהירה שיזרקו לפח כל מי שמעבר לגיל 40 כי "חבל על הזמן- הם כבר זקנים מדי".

חבר'ה, אתם קולטים את הקטע הזה? 40 זה זקן מדי? בעולם שהגיל הממוצע להחזיר ציוד הוא בערך 80, ושיש אנשים כל-כך רבים שחיים מעבר לגיל 90, אתה רוצה להגיד לי שגיל 40 זה כבר זקן מדי?

אני לא כל-כך מבין את כל ההללויה הזאת לצעירים, עם כל הכבוד למיטב בנינו, זה פשוט הסתכלות מעוותת על החיים, אולי אפילו תוצאה מעולם שאיבד את ההערכה  לצמיחה, התפתחות, תהליכים והתמדה.
עולם שמקדש את האינסטאנט, הטוויטר, הbullet  במקום המשפט, הסיפור, השיחה ומערכות יחסים.
אולי זה גם עולם ששכח מה מביא עבודה קשה ועיקשת לאורך זמן, מה זה לבנות משהו ולא לחיות download to download.
מישהו צריך לספר לחבר'ה שטכנולוגיה היא יכולה להיות מאוד מבורכת אבל היא עדיין שייכת ל"אמצעים" של החיים ולא ל"מטרות".

אני לא יודע מה שאתם חושבים אבל אני בגיל 53 ואני מרגיש הרבה יותר יצירתי, פעיל וחי מזה שהייתי בגיל 35 וגם 25.

יש משהו שהתבשל, שהתגבש אצלי, אני הייתי רוצה להאמין שיש קצת יותר תבונה בין הכתפיים אפילו אם הבטן כבר לא מה שהייתה קודם.

מישהו צריך לספר לחבר'ה. לפני שזה מאוחר מדי. אולי נבקש משמעון פרס שיעשה מבצע?

פגישות, פגישות, פגישות...

פגישות, פגישות, פגישות......
הן יכולות להרוס את המנהל\עובד בארגון בכמות הזמן שהן מבזבזות, ומצד שני- הן יכולות לשנות את החיים!
כעצמאי אני אף פעם לא יודע לצפות איזו פגישה הולכת להיות "חבל על הזמן" לכאן ואיזו "חבל על הזמן" לשם...
מה שנראה "פגישה מבטיחה" הובילה לא פעם לאכזבה גדולה ופגישות שלא האמנתי בהן הפכו את עולמי-You never know!

לא פעם ולא פעמיים טעיתי.
היו פגישות שממש רציתי לנפות מראש כי "מה כבר יכול לצאת מזה" ונוכחתי לדעת שאותו אדם קשור למשהו או מישהו שאני בהחלט חפץ ביקרו.
הפגישה שקיימתי ביחד עם המלצה של אותו אדם (שכמעט נפנפתי אותו) הביא לקשר מוצלח ועסקה בהחלט משביעה רצון.
ומצד שני, היו לי פגישות שלקראתם כל-כך התכוננתי, התאמצתי והשקעתי להגיע, ושם התקבלתי בקור, אדישות ואפילו בזלזול.

אז מה החוק פה?
החוק הוא שאין חוק, אני למדתי להימנע מ"שיפוט מהיר" כי הוא לא רק לא נכון אבל גם לא מוסרי, לדעתי.
כולנו עושים את זה, בעולם לחוץ, דחוק ומוצף צלצולים ומיילים, אין לנו דרך אחרת לשרוד מאשר לנסות לנפות ולתעדף.
אחרת הבזבוז יציף את חיינו.
אולי הדרך הנכונה היא ה"תמהיל"- לאפשר לעצמנו כל כמה זמן "פגישה לא ברורה" על כל כמה פגישות "ענייניות".
ואולי אפשר להגביל כמה פגישות יותר בזמן על מנת לתת לפגישות המהנות קצת יותר זמן. יש פה גם מדע וגם אומנות, אבל גם מינון גדול של אנושיות.
כי לפגוש אדם אחר יכולה להיות גם חוייה מעצימה בפני עצמה.

פעם ראיתי ספר בשם Death By Meeting- כנראה מישהו שכבר לא יכול לסבול עוד פגישה אחת בעבודה.
אני יכול להבין אותו....
אבל שלא נזרוק את התינוק עם המים, כי אתה אף פעם לא יודע מה יוליד יום ומה משמעותו של קשר אנושי נוסף בחייך- הוא המנוע הכי חזק והכי מעצים שאני מכיר.

עד היכן לוקחים את ה"מה יגידו" הזה?

איפה שאתה רק מסתכל בעולם, בתרבויות, דתות, קהילות, קבוצות, שכונות, וכו', לכל אורך ההיסטוריה, אתה רואה את אותו הדבר: המנגנון האנושי של התארגנות, קבוצתיות, של החובה להיות "יחד" על מנת להגן, לשמור אפילו לתת משמעות.
תכונה אנושית, בוודאי, סיבות ומקורות גנטיות וחברתיות, על מאה אחוז....
אבל מה עם ההיפך?
כמה פעמים אנחנו עוצרים לחשוב על כמה אנשים לא עשו, לא דיברו, לא הגיבו וכמובן לא שינו בשל הפחד של "מה יגידו" (ההורים, המשפחה, השכנים, הלא שכנים, וכיו"ב).

כמאמן אישי מזה 9 שנים וכאחד שמתבונן בחיים של עצמו לאורך כמה עשורים, מדינות, תרבויות וקריירות, אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאנו חייבים לחזק יותר ויותר גם את התכונה השנייה אצל האדם - הזאת שלא מתחברת בקלות, הזאת שנותנת לנו "לזוז מבפנים", ממי שאנחנו ולא להיתקע ולהיגרר מפאת החשש ש"מה יגידו".

אני עדיין בהשפעה של הסרט "למלא את החלל", שהיה לי קשה איתו למרות סיפורו האישי העדין, קשה כי אני רואה את האכזריות של "מה יגידו" במובן העמוק ביותר, המקום שלא נותן מקום או אפילו סדק לחשוב אחרת, לנהוג אחרת, לפרוץ פנימה והחוצה בחיים שלך.

בדימיוני- ואני מודה שאני מפנטז- אני רואה חינוך ל"גילוי עצמי" כבר בגיל צעיר, תהליכים שמתחילים כבר בגיל הגן שבהם ילדים לומדים לזהות את ה"מתנות" שלהם באופן אישי, במקביל ללמידה ש"מה עושים כולם", איך להתנהג, איך ללמוד...
היכן שהתהליך של "התפתחות עצמית" לא נדחית לגיל השאנטי וגם לא צריכים להגיע לגיל 40 או 50 או 60 לחוות משבר ואז להגיד: "למה לא עשיתי...ניסיתי...נסעתי....העזתי..."

שלטון ה "מה יגידו" נמצא בכל מקום, אלה החומרים שמהם מעצבים חברה ומדינה, כבודם במקומם מונח.
אותי מעניין ה"מה תגיד אתה" הרבה יותר.
אולי זה מה שנקרא "חופש" אמיתי.
כל-כך רבים מאיתנו לא ממש מרגישים אותו ולא ממש מוצאים אותו, לצערי. 

זאת בעיני המהפכה האמיתית.