החוכמה היא אנושית...כדאי שנזכור את זה

אני זוכר שהייתי ילד בבית-ספר שזה נורא הפריע לי שחבר טוב שלי היה גם חבר של "ההוא" או "ההיא" שלא היו חברים איתי....ממש "בוגד"... ואוו, כמה אנרגיה, זמן ודיבורים ביזבזתי על הקטנוניות הזאת- ממש מביך, אפילו אם עברו 45 שנה בינתיים...

האמת היא שזה לא רק רוני דוניץ הקטן שסובל מ"סגירות יתר" אלא זו תופעה כלל-עולמית, כולם חושבים שהאמת לאמיתה אצלם בכיס, הרי "הכל בתלמוד", "הכל התחיל אצלנו ביוון...בסין...באפריקה...בהודו..", כולם רוצים את הדמוקרטיה האמריקאית", "ירושלים היא בירת העולם"...וכו', וכו'.

אז לא. חוכמה היא דבר אנושי, המצב להיות בחיים, לחיות את החיים ולהגיע לסוף החיים (המוות), משותף לכל ייצור עלי אדמות. וכמו כששמש זורחת היא זורחת לכל, גם שהחכמה נמצאת היא מצאת שם עבור כולם.

לראייה, הרב קוק, "אחד משלנו" הוא גם היה "אחד משלהם"....למשל המילים הלחן המקסים מטה ..זה יפה ונכון גם אם ישמעו אותו בבווינס איירס, ניירובי וטוקיו....בן אדם, עלה למעלה עלה!

https://www.youtube.com/watch?v=obOa-LKBv7k

עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך,

יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים.

אל תכחש בם, פן יכחשו לך.

דרוש אותם, וימצאו לך מיד.”

(הראי”ה קוק זצ”ל)

עכשיו כשהרגיעה בפתח...הגיע הזמן להפוך את החלום למציאות!

(Photo: Stuart Miles, freedigitalphotos.net)

עכשיו כשהשקט קצת חזר אלינו...מה עם השינוי הגדול והחשוב בקריירה, שעד כה רק חשבת עליו, שקלת אותו, שוחחת לגביו אבל...שום דבר עוד לא קרה?...

אנשים הנמצאים במצב של הישרדות, מתח יום-יומי, דאגה לאחר, הם לא בדיוק במקום לשקול שינויים מרחיקי לכת...ומצד שני... כשהרגיעה מתרחשת כל הדברים שנדחקו לפינה קודם לכן חוזרים שוב, לעיתים ביתר שאת.

אם אתם שם, במקום הזה שדחיתם, התעלמתם, הדחקתם אבל עכשיו הגיע הזמן להזיז את העגלה קדימה---הגיע הזמן לקחת את הצעד! וכפי שאנחנו יודעים, צעד אחד מביא לשני, שמביא לשלישי... עד השינוי תופס תאוצה...

לכל מי שהמילים האלה מהדהדות פנימה, אני מזמין אתכם להרים את הכפפה ולקדם את זה שעליכם לקדם.

משני קריירה, ההולכים אחרי התשוקה לעשייה משמעותית, וכל אלה היודעים שהזמן קצר והמלאכה מרובה, אני מזמין אתכם ליצור קשר.... עד שלא תכניסו את הצעד הראשון לא יגיע הצעד השני.

זכרו היטב: אין כמו אימון אישי, פרטי ועוצמתי להפוך את החלום למציאות ולהפוך את הלא ייאמן לייאמן.

מחכים לכם...

פוטרת כמנהל... עכשיו אתה מתחיל בנטוורקינג?!

לא!! בבקשה, רק לא זה! אני יכול כבר לראות את זה ולשמוע את זה. כואב הלב.

כואב הלב לראות את החבר'ה המצוינים האלה, שכל חייהם הולכים ממקום מוצלח ביותר למשנהו, תמיד משרים אוירה של מצליחנות כזאת ופתאום... אי-שם בגיל ה 40+, בטוח כבר ב 50+, הם מוצאים את עצמם----בחוץ! פיטורין, "התפוטרין", צמצומים, סטארט-אפ שלא עשה סטארט, וכל שאר הירקות- מה שיש במשותף, שהם שם והוא (היא) ....לבד, לבד...

אז מתחיל הקטע שקשה לי אותו. זה הקטע שבו המנהל שלנו הנחמד, עם קורות החיים הבאמת מרשימים אומר לעצמו, וגם לאחרים (וגם לי) ,"עכשיו אני צריך לעשות נטוורקינג וצריך לשלוח את קורות החיים לכל מיני אנשים.... אבל למי?" זאת בדיוק הבעייה- אין לו מספיק למי!!

שנים רבות לימדו והכשירו את המנהל המלח-הארץ שלנו להיות שם במאה אחוז עבור המשימה, הצוות, הארגון, הפרויקט, הוא תמיד היה שם, והיה והיה, עד שעות המאוחרות של הערב, גם בלילות בלאפטופ וגם בסופי שבוע. 

זמן לא היה לו, ואם כבר היה לו אז קודם-כל המשפחה ואז הספורט ואז...לא היה אז, כי לא נשאר זמן.

זה הזמן שהוא באמת היה צריך לדאוג כל הזמן בשוטף, לשמר את הקשרים, לעשות בשביל אחרים, לא להזניח את הכל "למען המולדת" כי אין לנו עסק עם "מולדת" אלא עם ארגונים קפיטליסטים שבשורה התחתונה אתה לא נמצא. 

שם נמצאים שיקולים אחרים לגמרי, השיקולים אינם אנושיים והם בוודאי לא אישיים נגדך. אתה צריך ללמוד לדאוג לעצמך.

ועכשיו? מה נגיד שמאוחר מדי? לסגור את האורווה אחרי שהסוסים  כבר ברחו?

אולי, אבל... לא, לא מאוחר מדי רק קשה הרבה יותר כי  את רשת נטוורקינג לא בונים יום אחרי שפיטרו אותך, זה לא עובד ככה, יקירי.. אומנות הנטוורקינג זאת כלי חובה לכל אדם מקצועי, ומנהלים בארגונים הם אנשים מקצועיים. 

בונים קשרים דרך הדדיות, דרך בניית קשר חברי ודו-סטרי על ציר של שנים רבות במשך החיים. אף אחד לא רוצה לשמוע שפתאום נזכרת בו עכשיו כשאתה בחוץ, איפה היית כל השנים האלה?
האמת? האמת היא שלא היית, כי היית עמוק בעבודה שלך, במשימה שלך, מיקדת ומיקדת ולא כל-כך ראית שיש גם עוד עולם בחוץ.

אלה החדשות הרעות, וכעת לחדשות הטובות... כל יום הוא הזדמנות חדשה להתחיל בלתת ערך לאחרים, כל יום זאת הזדמנות לחדש קשר שיהיה דו-סטרי, כל יום יש אפשרות לחזור לכלל בחיים שאנשים עוזרים לאנשים ובכך נבנית רשת גומלין של רצון טוב. 

גם אתה יכול להצטרף.

רק אל תשכח אותנו ברגע שתתברג למקום הבא. 

סובב סובב מסתובב הגלגל. 

הוא גם הגלגל שלך...

איך לעזאזל לעשות עבודה שאני באמת אוהב?

אני מניח שזה לא חדש לכם שמחקרים רבים מראים שרוב האנשים לא ממש אוהבים את מה שהם עושים בתחום העבודה. 

עצוב, לא? תחשבו כמה שעות אנחנו מבלים סביב העבודה, ותחשבו איזה מחיר זה גובה מאיתנו...

אני לא יכול לדמיין את עצמי היום הולך לעבודה יום אחרי יום עם לב כבד, הרגשה כבדה, אנרגיה אפס, בשבילי זה עינוי של ממש. 

אך גם אני הייתי שם בעבר, שנים לא הייתי מאושר בעיסוקי, שנים לקח לי להתנתק מהרכבת שלי לשום מקום, ועכשיו, שאני כבר שנים לא שם, אני מנסה לעזור לאחרים לא להיות שם, לחסוך לכם אולי קצת ממה שאני עברתי....או יותר גרוע..

אחת הבעיות שיש להרבה אנשים היא שאין להם ממש מושג מה הם אוהבים, ואם כן, הם פשוט משותקים מפחד מהחשש שכל מעבר שיעשו עלול להכריח אותם לרדת ברמת החיים, לספוג ביקורת מהפרטנר\ית, ייתכן מאוד גם מההורים והחמים, ולא מעט, גם מהחברים והנטוורק החברתי.

ומה שיותר בעייתי הוא שרבים ממחפשי הדרך לא כל-כך יודעים איך לחפש, איך לחפש את הדבר הזה ש"יעשה להם את זה" ולא איך לחפש עבודה. 

הם לא יודעים מה זה להיות לבד, להתרחק מהצורך להיות מוקף חברים, אירועים, שגרה ואולי גם חומרים ממכרים למיניהם, וזה חבל. 

טעמי, השינוי באמצע החיים האמיתי באמת צריך לבוא מתוך ידע, ידע על עצמנו- סטייל אפלטון שאמר כבר לפני 2500 שנה- "דע את עצמך". 

פשוט, לא? 

אבל לרבים מדי ביננו זה ממש לא פשוט, כי זה דורש את האומץ להיות לבד, האומץ להגיד שאני לוקח פסק זמן, אני מרוקן תרמיל על מנת להכניס לשם רק מה שאני רוצה לקחת איתי הלאה. 

זה תהליך, קצר או ארוך, אבל תהליך שבו שואלים שאלות אמיצות ומוכנים לסכן את הביטחון המדומה לביטחון מסוג אחר- הביטחון של לאהוב את מה שאתה עושה. 

דורש אומץ אבל...."אין לנו ארץ אחרת", אין לנו חיים אחרים, זה מה יש, אז לא כדאי לעשות את הכל על מנת לחיות אותם בסיפוק ואהבה?

מי יודע מה זה "לחפור"?

אתמול בפעם המי -יודע- כמה, בתי היקרה בת 21, אמרה את זה שוב..."אבא, אתה חופר!". 

כאמור, זאת לא היתה הפעם הראשונה וכמובן לא תהיה הפעם האחרונה, אבל אני שואל, מישהו באמת יכול להגיד לי מה זה "אתה חופר"?

האם "אבא, אתה חופר" הכוונה היא:

·         אתה מדבר ארוך מדי, יא-אללה, תקצר!

או

·         אתה שואל דברים שמעצבנים אותי! רד ממני!

או

·         זאת שאלה אישית מדי!

או

·         תפסיק לעמת אותי מול המציאות! תן לי לחיות בסבבה שלי!

או

דבר ת'כלס, עזוב אותי

כשערבים ויהודים נפגשים לדבר על....הורים וילדים

לפני כשבועיים, כמה ימים לפני המפגש של הקבוצה בבית שלנו, סיפרתי לביתי היקרה והאהובה, קצינה בצה"ל, בת 21, שבעוד מספר ימים תיפגש הקבוצה אצלנו, יהיו קרוב ל20 איש בסלון, הם יהיו ערבים ויהודים ואנחנו נשוחח על "הורים וילדים". 

היא שאלה אותי בלי לחשוב יותר מדי על מה שאמרתי (לא זוכר בדיוק אבל ייתכן שזה היה תוך כדי המולטי-טסקינג של ה" ווטס אפ"...)- "מה הקשר של הורים וילדים ליהודים וערבים?"....

אחרי שהסברתי היא כמובן הנהנה את הראש שהיא מבינה וזה ברור לגמרי אבל...

זו בדיוק הנקודה, זה לא ברור לגמרי, שום דבר שאתה מביא ליהודים וערבים אינו ברור לגמרי במחוזותנו!

לתפישתי, אחת מהתחלואים הרבים שאיתם אנו מתמודדים באזורנו היא ההתנתקות המאסיבית שבה אנו חיים, אחד מהשני, היישור קו שאנו עושים עם ה"מחנה שלנו" ללא רצון אמיתי לבדוק וללמוד מה באמת יש "שם בחוץ", ההזדהות הצרה מדי לטעמי, שבה אנו שוכחים שהזהות שלנו מורכבת מחלקים רבים והיא לא רק "דבר אחד", והזהות שלצערי מפסידה רוב הזמן היא זו שרואה את האחר תמיד כחלק מאותו המחנה- "מחנה האנושי". 

ובכך, לדוגמא, כשערבים והיהודים נפגשים יחד באוירה של פתיחות, סקרנות, למידה הדדית... כשיהודים וערבים לא מדברים מהמקום של "ערבי" או "יהודי" (אם יש דבר כזה, כי גם אותה זהות מורכבת מכל מיני זהויות אחרות המושפעות מדברים כמו דת, מקצוע, רמה סוציו-אקונומית, תחומי עניין, מצב משפחתי, אזור גיואגרפי, וכיו"ב), כשזה קורה אז מתחילים הדברים המעניינים ביותר, לפחות עבורי. 

זאת הנקודה ה"אנושית ביותר", הנקודה שזוכים לראות ולשמוע את האדם מעבר לכל הזהויות השונות, רחוק מאוד מכל הוויכוח הפוליטי (שגם לו יש מקום וזמן, אך לא בקבוצתנו), עבורי זאת הנקודה שבה פוגשים את ה"אדם שבאדם".

זאת בדיוק הפילוסופיה מאחורי הקמת קבוצת המפגשים שייסדתי עם ידידי, מורי לערבית, דר. יוסף בשארה, להקים קבוצה של ערבים ויהודים מאזור השרון המעוניינים להכיר את ה"אחר" ברמה האנושית, ליצור קשרי ידידות מתוך הקשבה וכבוד הדדי, בדיוק כמו שהיה קורה בדרך הטבע, אילו, אילו, אילו.. לא היינו חיים פה כל-כך הרבה שנים בתוך סכסוך שלא נגמר, סכסוך שבולם, סותם ומטמטם אותנו ללא לאות...

קבוצת "ת.ש.א.א."- "תרבויות שונות, אנושות אחת"- נפגשת אחת לחודש בבתים של החברים, בשרון ובמשולש, חברים קבועים ואורחים, כל פעם נושא חדש, דינמיקה חדשה, דברים חדשים, כל פעם הזדמנות חדשה ללמוד משהו חדש על שכננו וגם לא מעט....גם על עצמנו...

כשערבים ויהודים התקבצו יחד בביתנו, ולאחר שאכלנו דברים טעימים מכל ה"דברים הקטנים" שאנשים הביאו למפגש, פנינו לצפות בסרטון שבו דיבר פרופסור חיים עומר על "שיקום סמכות ההורים"...פתחנו לדיון- כמה ועד כמה אנחנו מסוגלים, רוצים ומוכנים להגן הילדים שלנו מפני החשיפה של מידע הזורם ללא בקרה דרך המחשב, הסמארטפון והטלווייזה? כמה אנחנו בכלל מסוגלים לעצור את החשיפה הזאת, ועד כמה זה עלול לשבש לנו את התקשרות עם ילדנו?

כשהצפתי את השאלה לקבוצה ראינו מה שתמיד רואים במצבים כאלה-אנשים מדברים כל אחד ממקומו הפרטי, כאשר, כמובן, ידידנו הערבים הביעו מגוון דעות והתמודדות עם חברה שברובה שמרנית הרבה יותר משל היהודים, אבל גם היהודים מצאו את עצמם מדברים כל אחד ממקום קצת שונה, עם ניסיון קצת שונה. 

מתי לסמוך, מתי לא....האם להתעקש, ומה אם לא...מה לגבי בנות ומה לגבי בנים...היכן השאלה היא טכנולוגית, והיכן הטכנולוגיה מסתירה את השאלה העמוקה יותר...פתאום היו 17 בני-אדם בחדר, שקודם היו 17 יהודים וערבים...

בחלק השני של המפגש הלכנו לכוון השני: כמעט כולנו הורים לילדים (כל המשתתפים אכן היו), אבל כולנו במאה אחוז ילדים של הורים שלנו- מה קורה כשההורים כבר לא בכוחם, מה קורה "אז", שהזקנה קופצת עליהם, שהם כבר לא יכולים לעשות את זה לבד ביום-יום- איך עלינו לנהוג אז, מה נכון ולא נכון לנו? סרטון מקסים של TED על גישות שונות של תרבויות שונות לטיפול בזקנה בחברה לקח אותנו לשתף אחד את השני במקום שאנחנו נמצאים בנושא הזה...

שוב, כפי שאני רואה תמיד, כשניתנת האפשרות לאדם ליצור שיח כן, פתוח ומעניין עם האחרים, גם על נושאים שלא נוהגים לדבר עליהם "ברבים", אנשים "מביאים את עצמם" וכולם מתחילים לחשוב "איפה זה פוגש אותם"...

אחד מרגיש פספוס שלא יכול לנסוע לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל כי הוא בכור המשפחה והוריו זקנים וזקוקים להשגחה...

אדם אחר מספר על הקושי להתמודד עם המצב כי אחיו לא איתו בראש אחד...

גישות מסורתיות יותר ומסורתיות פחות...

האלמנט הכלכלי, ההשפעה של עידן ה"הגשמה האישית" מול ה"אחריות המשפחתיות", וכו', וכו'...

אני סבור שלכולנו יש תבונה עמוקה לגבי מה טוב לנו, למרות שזה לא תמיד ברור ופתוח, וכאשר נותנים לעצמנו את המקום להקשיב, להתחכך ולשתף את השני במה שעובר לנו בראש ובנשמה מאפשרים לעצמנו את המקום לצמוח בדרך שלא יכולנו קודם-לכן. 

זהו המקום שאין רק יהודי ורק ערבי אלא בני אדם שהם גם ערבים ויהודים. 

זה המקום היפה והמעשיר של "תרבויות שונות, אנושות אחת".

האם אתם עוצרים לשאול את השאלות הנכונות?

אחת התופעות שאנו רואים בכל-כך הרבה מקומות היא שאנשים וארגונים עובדים בצורה מאוד יעילה לפתור את הבעיות הלא נכונות, או הפחות-חשובות...

מוכר לכם? 

בכך בונים בניינים מיותרים, משקיעים במקומות הפחות חשובים ודוחים את הדיון וההתמודדות עם הדברים הבאמת חשובים.

הפוסט הזה מטה מהבלוג של

Harvard Business Review

אומר את זה מצוין...אחד הכוחות של הקוצ'ינג הוא בכך שבונים מסגרת שעושים בה בדיוק את זה- עוצרים לשאול, לחשוב, לבדוק, לפני שקופצים ראש, מגיבים מהבטן ויורים מהמותן.

  

April 02, 2014

Don’t Make This Common Problem-Solving Mistake

Too often, project managers leap to solutions before taking time to completely understand the problem that needs solving. Defining the problem is a critical first step; if you fail to do this, you risk designing a solution that doesn’t address what users need or want — or one that does far more than required. Either way, you’re wasting time and money. To focus your efforts on truly understanding the issue, answer:

• What problem do people think this project will address? Why do they see this as something that needs solving?
• Who has a stake in the outcome? Do all stakeholders have the same goal, or do their goals differ?
• What criteria will people use to judge this project’s success?

שונה אבל דומה

להתעורר יקיצה טבעית בשבת בבוקר ב 5:00- הציפורים מצייצות, העולם נע בין חושך לאור, כולם ישנים (עמוק....)
או עוד לא חזרו מהבילוי של הלילה ....
אני לפני פגישה עם חבר להליכת בוקר ב 6:30, ואני מוצא את עצמי לבד מלא- מרץ במשרדי, מוזיקה סינית מסורתית שקטה ברגע, מול המחשב ממשיך בהכנת מצגת לשבוע הבא....
ונהנה מכל רגע...
אני יודע שלחלק מהאנשים זה יישמע הזוי ו"תיק", לי זה דווקא כיף, נחמד, מחייך...
כמה מעניין הוא השוני בין אנשים, הביטוי באנגלית

different strokes for different folks

לסלוח

חשבו לרגע: כמה היינו מתקדמים מהר יותר בהווה לעבר העתיד אילו יכולנו לסלוח מהר יותר לעבר?

Forgiveness does not change the past, but it does enlarge the future.
~ Paul Boese

החפץ חיים: מאמן אישי בכיר לפני זמנו?

"החפץ חיים", רבי ישראל מאיר מראדין, אחד מגדולי הרבנים בעידן המודרני בפולין, פעם אמר:
"כשהייתי צעיר לימים רציתי לשנות את כל העולם, כשהתבגרתי מעט חשבתי לשנות את בני עירי, כשבגרתי עוד רציתי לשנות את בני משפחתי. היום בגיל 90 אני מבין שאיני יכול כי אם לשנות את עצמי ועל ידי שינוי עצמי יחול שינוי בבני משפחתי, בני עירי וכל העולם".
עם כל הכבוד לפעילות "אקטיביסטית"- ויש כבוד, עם כל הכבוד לפעילות פוליטית- פה יש לי הרבה פחות כבוד...- השינוי הגדול נמצא בבית.
תמיד היה וכנראה תמיד יהיה.