תשכחו -לבו של הנתינה אינו קשור ל"החזר על ההשקעה"

בעידן שלנו ישנה נטייה לבלבל בין "נתינה" כחלק טבעי, פשוט ומהותי שלנו כבני-אדם לבין הרצון להצטיין ב "נטוורקינג" ולקבל ROI- "החזר על ההשקעה" שלנו על כל קשר, מאמץ ופיסת מידע שעוברים בראשנו.
לדעתי הover מסחריות היא לא רק דוחה בעיני אלא כלל לא אפקטיבית אם אנו בין אלה שמאוד מודאגים לקבל "תכלס" מכל דבר שאנחנו עושים בחיים.

חבר'ה, לפעמים הכי כיף לתת לאחרים מבלי כל החשיבה הזאת ש"מה יצא לי מזה"- זה מוגזם בעיני, הדגש "מה יצא לי" כל הזמן- יש את האושר הזה לתת בלי שום "התחשבנות".
למשל שמתי לב השבוע שעשיתי את זה בשלושה מצבים שלא חשבתי על זה כלל לפני-כן:
חיברתי בין 2 ידידים שחיפשו קשר זוגי וכרגע זה מחזיק מעמד, אח של ידידה חלה בסרטן וחיברתי אותה עם כמה אנשים שחלו לאחרונה להתייעצות, המורה שלי ליוגה רצתה ללמד בהתנדבות בכלא ומצאתי מישהי שפתחה לה את הדלת.

איזה כיף, וממש ממלא! 

יש בזה טעם אחר, יותר עמוק, יותר מספק.

גם איש עסקים טוב יודע שהרצון להיטיב עם האחר הוא לא בהכרח מתנגש עם הרצון למנף מערכות יחסים לקידום מטרות עסקיות. 

הנתינה היא חלק הרבה יותר עמוק מהווייתנו, ובעיני אדם שלמד להתחבר ל"נתינה לשמה" אצלו ימצא שגם העולם יביא לו הרבה יותר שפע, הזדמנויות וחידושים. 

זה רק עוד אחד מחוקי הטבע שלא תמיד גלויים לעין אבל כשאתה "שם" אתה יודע במה מדובר.

לראות את המצב מזוית אחרת

בדרכנו לסרי לנקה החלטנו לעצור יום אחד בעמאן בדרך ויום אחד בחזרה- המסלול של חברת התעופה Royal Jordanian חייבה את התחנה הזאת, אנחנו בחרנו באופציה לקחת יום טיול בעיר (נושא הויזה קצת מורכב), להשקיע במדריך וליווי פרטי ולראות את מה שלא ראינו.
לא זול היתה הבחירה הזאת, בין הויזות, מדריך והוצאות שונות, השקענו $200 בשביל 8 שעות.
לא חושב שהייתי עושה את זה שוב, אבל...

אבל יש דברים שלא יעזור כלום, "להיות שם" זה הרבה יותר דבר של תחושה מאשר של ראייה.
בפעם הראשונה בחיי הסתובבתי חופשי בארץ ערבית, עם דרכון ישראלי, הסתובבנו ברחובות, ישבנו ליד מעשני נרגילה ושמענו ערבית בכל פינה.
אולי בשביל חלקכם יהיו אלה שיגידו "ביג דיל!, כבר שנים אנחנו עושים אז זה כל הזמן"...
אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה, ואתם יודעים, פעם ראשונה זה לא סתם.

..

למרות שחונכתי וגדלתי בארה"ב, ולמרות שקצת יותר מחצי חיי לא חייתי בישראל, גם לי יש "זכרונות היסטוריים" שקבורים עמוק עמוק בתודעה, מסיפורים של ילדות שתופסים פינה נידחת בעומק התודעה.
סיפורים על ה"ירדנים הרשעים" שהחריבו את קבר סבא רבא בהר הזיתים, ועל הכדור של צלף ירדני שפגע והמית קרוב משפחה בירושלים בסביבות שוק מחנה יהודה בתש"ח, ועל זכרונות של אימי שבתור ילדה בימין משה שמעה יריות מכוון העיר העתיקה ורצה הביתה בדמעות ופחד.
זכרונות הם הרבה יותר tricky ממה שאנחנו חושבים...

לקח אותנו המדריך לנקודת תצפית שבה רואים את ים המלח מעמאן- הרי ים המלח הוא "שלהם" כמו שהוא "שלנו".
כשהוא הצביע על הנקודה בצפון ים המלח יכולנו לראות את שטחיה של קבוץ בית- הערבה- כמו בתמונה מטה- התרגשתי פעמיים: באותו יום עשתה בתי, שני, אז צוערת בקורס קצינים, שמירות באותו קבוץ.
אנחנו "ראינו" אותה, היא לא ראתה אותנו.

 

איך אפשר לא לחוש בסמליות הזאת בחיים, שתמיד יש עוד זוית שבה אפשר לראות דברים. צריך למצוא אותה כי היא לא תמיד חשופה.
אבל אם מתאמצים זה אפשרי. כמו הרבה דברים. כמו גם השלום. הוא תמיד נמצא שם רק צריכים למצוא אותו.

 

אני ועורו של הפיל

אני חייב לשתף אתכם בעוד חוויה של מסרי לנקה: למדתי מה זה "עור של פיל"!

שנים ארוכות שמעתי את הביטוי הזה, שאמרו לי "אין מה לעשות, צריך עור של פיל אם תרצה לשרוד"---כמובן, לי לא היה עור של פיל , לא חשוב שלא ידעתי מה זה בדיוק אבל הבנתי שלי אין אותו.

אז עכשיו, באוקטובר 2012, סוף סוף אני יכול להגיד שאני יודע מה זה- כי בסרי לנקה רכבתי על בפיל ובכוונה מיששתי לו את האוזן הרבה פעמים לראות מה יש שם ואם באמת העור המפורסם הזה באמת כל מה שאומרים שהוא.

אז ככה: כן! הוא באמת משהו לא רגיל, דומה לסקו'צ כזה, ממש מחוספס מתאים ל"שפכטל" לקירות, לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם-לכן.

עכשיו אני יודע מה לא היה לי בכל המקומות האלה שבהם עבדתי בעבר, היכן שהבוסים זלזלו בעובדים, שהעובדים רבו אחד עם השני, שנאמרו דברים פוגעים וחסרי- רגישות מתוך התלהבות ו"דוגריות" אחד לשני במסדרונות, מאחורי הגב, בפומבי וגם בחדרי- חדרים.

אתם יודעים מה? אני לא חושב שהייתי רוצה שיהיה לי עור כמו הפיל הזה- גם לא היום וגם לא לפני 20 שנה שגיליתי לראשונה את הביטוי המיוחד הזה. העור הזה  כנראה מתאים לפיל ולכל מה שהוא צריך לחייו.
אני חושב שלי מתאימה דרך אחרת לחוות את החיים, דרך אחרת לנהל תקשורת ויחסי אנוש. הדרך הזאת איננה "מושי", רכרוכי, אבל בהחלט רגישה, פתוחה וחווה את השני מבלי להיכנס לעור של חיה שגדולה ממני מאות מונים.

אני נשאר עם העור שלי ומקווה שהפיל יישאר עם העור שלו.

חזרה מסרי לנקה: מבט להודו ודרומה

טיולים טובים = נחיתות קשות...
לא יודע אם אתם מכירים את זה אבל הפעם היתה לי "בומבה", ימים ארוכים לחזור "להיות כולי כאן" (למרות שהמציאות מחזירה אותך "כאילו" מיידית).
18 ימים בסרי לנקה עם תחנה בעמאן, התנתקות מתוקה בארץ יפה ונעימה.
אתחיל לטפטף... הקופים המשגעים ממש כמו חתולים בשטח- משהו...

והפילים!!

סרי לנקה היא פנינה "סודית", שלא כל-כך שמו לב אליה, עד עכשיו, והנה כבר מתחילים להגיע כל הישראלים. היות ואני יודע שרבים מהקוראים את הבלוג הזה היו בהודו פעם אחת או 100 פעמים, הייתי רוצה להגיד כמה מילים בהקשר הזה.
אם משווים בין הודו לסרי לנקה, אפשר להגיד את הדברים הבאים על סרי לנקה:

1: זאת הודו "לייט"- שהיבין יבין.

2: מדינה של 20 מיליון ולא מיליארד +, שאומר יש הרבה פחות לחץ, דוחק, הרבה פחות עוני ברחובות, הרבה אבל הרבה פחות קקי שלי פרות ברחובות.
נושא העוני הוא מאוד מאוד קריטי, כי בסרי לנקה יש מעט יחסית ובהודו....

3: אפשר להירגע- התחושה שהגנב של המצלמה או התיק שלך הוא רק מעבר לפינה- לא קיימת בסרי לנקה. מדינה הרבה יותר בטוחה.

4: פחות דרמה ופחות רגש- ההרים יותר קטנים, המעברים פחות דרמטיים, האנשים יותר שלווים, הרוחניות יותר מינורית.

5: אנשים מאוד נחמדים, גם אוהבים זרים- מלבד זה שאנחנו גם שם  "בנק מהלך"- לא תמיד היתה לי תחושה כזאת בהודו.

6: סדר- הרבה יותר בסרי לנקה.

7: עלויות- זה לא הודו- ממש לא- תשלמו יותר- אבל מחוץ לעונה המחירים בשבילנו הישראלים מאוד סבירים.

8: שקט- ים- יש הרבה שקט במקומות רבים- מדובר באי, יש מנטליות של אי.

9: תפגשו הרבה פחות רמאים, לא נעים להגיד כי אני מאוד אוהב את הודו- אבל התחושה שלי היתה שכולם מנסים לעבוד עליך כל הזמן (בעיקר ברחוב).

10: אם אתה רוצה את תחושת התרמילאות של הודו אחרי הצבא אז סרי לנקה פחות מתאימה.
אבל אם אתה רוצה מדינה שקל להנות ממנה לתקופה קצרה הנותנת תחושה נעימה-תדרימו קצת לסרי- לנקה. מדינה שמעלה חיוך על פני.

I am because we are

אחד מהדברים היפים שאני מקבל מעולם הפייסבוק הוא שאני נחשף לדברים מדהימים בלי שאבקש אותם...והם לא מעט פעמים מרגשים ומלאי- תובנה.

ניקח א הדבר הזה למשל, מושג ה Unbuntu- שנמצא בצורות שונות במדינות שונות באפריקה (ולא רק אפריקה): I am because we are. התפישה היא שהאדם לא חי לבד, הוא חלק מקהילה, כזו או אחרת, וברגע שהוא באמת מפנים את זה הוא יפעל בצורה אחרת.

אני כבר שומע את כל הציניקנים המרימים גבה ופותחים את פיהם, "באמת? אתה לא יודע שבאפריקה יש את האלימות , המלחמות, וכו' , וכו'"....אז חבר'הלך, עצרו רגע. זה לא אפריקה מדברת כמו שזה לא ישראל מדברת...זה מושג אתי, תפישת עולם שאומרת שההנאה שלי היא לא הכל, כי ההנאה שלי גם קשורה למצב של השני". אלימות ושנאה יש בכל מקום.

אני מזמין את כולנו לקרוא את הכתוב מטה ולהרהר: היכן זה פוגש אותנו? ואולי יותר נכון- היכן היינו רוצים שזה יפגוש אותנו?

הכלי האולטימטיבי במתן מצגת: דע מה הקהל מצפה לקבל ממך!

כאחד שישב ושמע מצגות רבות בימי חייו (של יזמים, מנהלים, מדענים ומהנדסים, הקבוצה האחרונה היא הקשה ביותר בנושא הזה, כאמירה גורפת), אני יכול להעיד באופן אישי: רבים הם המציגים שפשוט מפספסים.
ההיצמדות שלהם לנתונים, גרפים, דיבור על "פיצ'רים" הורגת להם את הדבר החשוב ביותר: ההקשבה והחיבור של הקהל למה שהם בכלל אומרים!
ג'רי וייסמן, אחד מבכירי מאמני הפרזנטציה בארה"ב, אמר את זה נפלא:

WIIFY= What's in it for YOU?

המציג ממקד כל נקודה שהוא מביא במצגת למה שהקהל רוצה לדעת: מה יצא לי מזה? למה זה חשוב לי? וויסמן המציא את הביטוי "audience advocacy"- מה רוצה הקהל לשמוע- מושתת על לימוד ותרגול של "טריגרים" מסויימים.
הטריגרים של ה WIIFY צריכים להיות נוכחים כל הזמן במצגת, באמצעות ביטויים כמו:

1. זה חשוב לכם בגלל....
2. המשמעות עבורכם היא...
3. הסיבה שאני מספר לכם את זה היא...
4. איכפת לכם מזה כי...
5. אז מה אתם שואלים?...
6. ו....ה wiify פה הוא...

נשמע לכם מאולץ? גם לי....אבל בתור אחד שגם טעה בטעות הזאת יותר מדי פעמים, זהו טיפ מעולה לכל מי שעומד מול קהל, על אחת כמה וכמה בעידן של קשב הולך ונעלם אצל הקהל.

חשבו לעצמכם: wiify במצגה הבאה שלכם...השבוע? מחר?

אימון לקריירה: מתראיין לעבודה? זכור להפנים ולספר את הסיפור שלך!

ייתכן ויישמע לכם מוזר אבל האמת היא שזה ממש לא: כשמראיינים אותך, אל תשכח שהדבר שבסופו של דבר יישאר אצל המראיין שלך הוא האם ה"סיפור שלך" התחבר או לא התחבר לו למה שהוא מחפש במועמד.
הסיפור- הנרטיב של המועמד- חייב להטביע את חותמו, אחרת תמיד יהיה מישהו אחר, לא פחות מנוסה, לא פחות מוכשר, שייכנס במקומך בתור.

פילים סמיט, הד-הנטר (ציד ראשים) למנהלים בכירים מקנדה כתב את הדברים הבאים לאחרונה:

"In the magical world of recruiting, I want to hear — and subsequently tell — your story.
Take every opportunity within the career process to draw your desired audience in by appealing to their emotions, rather than inundating them with facts, figures, and data that seemingly measure “success.”

Intentionally craft your resume to tell the epic tale of how you went from being a waitress at 21 years of age to the National Director of Marketing. Dramatically rehearse your responses to popular interview questions being sure to give attention to tonality, body language, and gestures.
Colourfully share the message of what you genuinely value and cherish in this world through your various online social media platforms.
Ultimately, bring your desired audience to [its] feet in rousing applause, cheering you on and chanting your name, leaving them wanting more — all through the power of your story."

זה עובד בכל דבר בחיים, אז למה שלא יעבוד גם בראיון שלך?
אבל בל נשכח: סיפור אותנטי בלבד, שיש מאחוריו אנרגיה אמיתית, אחרת הסיכוי שלך להזיק יכול לעלות על הסיכוי שלך להועיל באמצעות הסיפור.

אז מה הסיפור שלך לראיון הבא?