האימון זה לא רק מטרות...אלא מפגש עם עצמך

אין לי ספק שהרבה אנשים לא ממש יודעים מה זה אימון, למרות שאחוז הולך וגדל משוכנע שהוא אכן כן.
דווקא נתקלתי בלא- מעט פסיכולוגים שנוטים לתייג את האימון ל"כלי להכוונת מטרות" ותו לא, וזה אולי משרת את תפישת העולם שאומרת שסיוע לאדם צריך להיות "דינאמי"- קרי- הרבה מאוד זמן, הרבה מאוד כסף, כי ללא לטפל בשורשים של הדבר...
לפעמים זה נכון, לעיתים תכופות אני סבור שלא.
אני חולק על הגישה הזאת המקטינה את האימון ומקטלגת אותו כדבר "מהיר ולא עמוק", כי מהיר זה לא בהכרח לא עמוק, ועמוק יכול להיות מפגש אחד משנה תפישה, ויש כל מיני כוונים שונים.

היות ואני כרגע מסיים קריאה מעמיקה של סיפורים חסידיים כדרך כמרפא לנפש, ברצוני להביא סיפור אחד בנידון- שרוחו הוא רוח של האימון שאני דוגל בו:

"פעם בא רב דוב בר מראדושיץ לפני רבו ה"חוזה בלובלין" וביקש ממנו:
"ילמדנו רבנו דרך כוללת בעבודת הבורא!"
השיב הצדיק:
"אי אתה יוכל לומר לו לאדם, איזו דרך ילך בה.
הרבה דרכים לאדם לעבוד את ה'.
יש אדם העובד את ה' על-ידי לימוד תורה, ויש שהוא עובדו על ידי תפילה, ואף יכול את לעובדו על ידי דבר והיפוכו: אחד עובד בתענית, ואחד באכילה ושתייה, על אדם צריך ליתן את דעתו, לאיזו דרך ליבו מושכו, ובה בדרך יבחר בכל מאודו".

האימון פותח אפשרויות, מגיע ללא שיפוט וללא גבולות, רק עם האמונה ב"גדולתו של המתאמן".

זה בעיני עמוק, עמוק מאוד...

לפעמים רק הקמת המסגרת עושה את רוב העבודה...

אני מזהה אצלי משהו שאני חושב יש אצל הרבה בעלי-מקצוע: אנחנו מחפשים את ה WOW שנעשה עם הלקוח- במקרה שלי עם המתאמן- שהדבר ה"עמוק" הזה  שנעשה למען הלקוח יעשה את השינוי, ב"ה הידיעה", הטרנספורמציה הגדולה שממנה אין חזרה...ולרוב זה לא קורה...

מה שכן קורה הרבה יותר זה ה"שינויים הקלים והקטנים"- תובנה, הימנעות ממשהו או יוזמה אל משהו, קיום שיחה במקום שלא היתה שיחה, טיפה יותר הבנה והכלה במקום התפרצות והתנגשות...וכו', וכו'...

לפעמים רק המסגרת עושה את רוב העבודה. אני יכול להיזכר במקרים רבים מאוד שפשוט ישבתי עם המתאמן ויד ביד בנינו תכנון זמן לשבוע הקרוב- דבר מאוד בסיסי בעולם שלי- אבל בשבילו? זה עשה הבדל של שמיים וארץ!!

אין לזלזל בדברים האלה, אסור לתת לאגו שלנו לכסות את הדברים המשמעותיים והקטנים, שהם הם, חלק מכל אימון אפקטיבי.

על זקנה, חברות ואהבת החיים

קבלתי משהו מקסים במייל לאחרונה, נגע לליבי. הרי דבר אחד שמחכה לכולנו, במוקדם או מאוחר, הוא תהליך ההזדקנות.
האם אפשר להסתכל גם עליו מזוית אחרת?

לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים,

ואת משפחתי האוהבת בשיער אפור פחות או בטן שטוחה יותר.. .

ככל שהתבגרתי,נהייתי רחום יותר כלפי עצמי ופחות ביקורתי כלפי עצמי.

נעשיתי חבר של עצמי. אינני מוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת,

או על שלא סידרתי את מיטתי, או על קניית שממית הגבס שאינני צריך, אבל נראית כל-כך מתקדמת על הפטיו שלי.

מגיע לי להתפנק, לבלגן, להיות ראוותן.

 ראיתי חברים יקרים רבים מדי עוזבים את העולם מוקדם מדי,

לפני שהספיקו להבין את החירות שמגיעה עם הזיקנה.

עניינו של מי הוא אם אני בוחר לקרוא או לנגן במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים?

אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה-60 וה-70,

ואם ארצה, באותו הזמן, לבכות אהבה אבודה...

כך אעשה.

אני אצעד לאורך החוף בבגד רחצה המתוח על גופי התפוח,

ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך,

למרות מבטיהם המרחמים של הצופים.

גם הם יזדקנו.

אני יודע שאני שכחן לפעמים. אבל, חלק מן החיים ראוי לשכחה.

בסופו של דבר אני זוכר את הדברים החשובים.

כמובן, במשך השנים נשבר לי הלב.

איך יתכן שליבך לא יישבר אם איבדת אהוב,

או כשילד סובל,

או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות?

אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה.

לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי,

ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות.

בורכתי בשנים ארוכות מספיק כדי ששערי יאפיר,

ושהצחוקים של נעורי יחקקו לנצח בקמטים העמוקים שעל פני.

רבים כל-כך לא זכו לצחוק,

ורבים כל-כך מתו בטרם שיערם הכסיף.



ככל שעוברות השנים,

קל יותר להיות חיובי.

איכפת לך פחות ממה שחושבים עליך אנשים אחרים.

אינני מטיל יותר ספק בעצמי.

הרווחתי את הזכות לשגות.

אז, אם כבר שאלתם,

אני אוהב להיות זקן.

אני חופשי.

אני אוהב את האדם שנהייתי.

אני לא אחיה לנצח,

אבל כל עוד אני כאן,

לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות,

או בדאגה על מה שיהיה.

ואני אוכל קינוח כל יום (אם יבוא לי).

הלוואי שחברותנו לעולם לא תדעך

במיוחד כי היא יוצאת מן הלב.

הלוואי שתמיד תהיה קשת של חיוכים

על פניכם

ובלבבכם

לנצח ונצחים!

חברים לנצח!

למה אתם מחכים?

לשנה הבאה?

עד שחזרו אליכם?

עד שהיא תגמור תיכון, אוניברסיטה, המנהל יתחלף?

עד שיהיה מספיק כסף?

עד ש...עד ש..עד ש...

עכשיו זה הזמן!! מה אתם עושים עכשיו לקדם את המטרה שלכם?

יום הורים

אתמול היה "יום הורים" במכינה קדם- צבאית גליל עליון בקיבוץ כפר- הנשיא, היכן שבני נמצא בשנת ה"י'ג" שלו אחרי תיכון ולפני צבא, ומה אני אגיד לכם רבותי, יותר טוב מהדבר הזה אני אישית לא מכיר!
זה הסבב השני בשבילנו- ביתי היתה שם לפני שנתיים וזה היה לדעתי (וגם לדעתה!) השנה של החיים!

אז מה יש שם דיסניוורלד?
ממש, ממש לא, זה כל הקטע...אתה רואה וחווה מסגרת מדהימה בעיני: 38 אנשים צעירים בגיל 18, לומדים ל"שמע" ודנים בכיף ובהתלהבות על נושאים שרק לפני שנה היו נראים להם שיא ה"חפירה" והלא- רלוונטי- קהילה, ניווטים, היסטוריה ציונית, איסלאם, דמוקרטיה וסובלנות, מסורת ופילוסופיה יהודית, החברה הישראלית, קיימות, הישרדות בשטח, כושר גופני, ועוד....
התנדבות עם אוכלוסיות מוחלשות במדינה, התנדבות ב"עמוד ענן"...הם יוזמים, מנהלים את עצמם, מקבלים החלטות, להשפיע, לוקחים אחריות על זמנים...
כן, אתו ילד שהיית לא מזמן צריך לדחוף אותו מחו. לדלת מ 7:58 שלא יפספס את האוטובוס לבית ספר בעוד 2 דקות שההליכה לשם היא 5 דקות, אותו ילד חמד שהיה מנהל הרבה מחייו מול מסך המחשב, היום חי בקבוץ מלא ירק, טבע, מרחב, אויר צח, ביחד עם הרבה חבר'ה טובים כמוהו...

מה אגיד לכם, בכנות?
אני לא מאמין שהיה לי יותר מדי מה לאומר בבחירות החינוכיות של ילדי לאורך 12 שנים- אני לא מת על מסגרת של בית-ספר באופן כללי, נראה לי שיש דרכים יותר טובות להעביר 12 שנים מחיי ילד, אבל ההחלטה ללכת למכינה, שהיתה של הילדים בגיבוי חזק של אשתי ושלי, היתה ההחלטה היחידה שכן חשתי השפעה שלי בנושא...too good to be true- ay?

יש לי רק טענה אחת---למה לא עושים לי מכינה בגיל 53? למה לי לא מגיע דבר כזה?...

שרק ימשיכו ככה, שישמרו על עצמם, כי מעבר לפינה יש את צה"ל והוא כבר אופרה אחרת, מי ייתן וידעו לשמור עלינו, על עצמם ועל הערכים הרבים שאותם מטפחים כל-כך יפה היום.