איזה דחיין אתה?

אנחנו צוחקים הרבה על דחיינות כי כולנו נמצאים שם מתישהו.
יש כאלה שיותר שם מלא שם.
מחקרים בארה"ב מראים שכ- 90% מכלל הסטודנטים באוניברסיטה מודים שיש להם נטייה ל"דחיינות כרונית".

מצחיק? אולי, אבל זה גם עסק יקר.
מעריכים שדחיינות יכולה לעלות לעולם במיליארדים רבים כשמחשיבים את הירידה ביעילות, תזמון, דו"חות, ומה לא.
לגבי העלות האישית אני משאיר לכל אחד לחשב לעצמו, זה לא קטן.

קראתי מאמר ב Fast Company שריתק אותי: "מי מתוך חמשת סוגי הדחיינים זה אתה?"

ואוו! כמה ששהדחיינות הזאת מופיעה לי מול עיני אצל מתאמנים שעוברים דרכי, בחברים שנמצאים לידי (או לא), באנשים שחיים איתי ו...כן, גם אצלי, רבותי, גם אני טועם מידי פעם מחלב הדחיינות בין אם ארצה או לא ארצה.

אז מהם חמשת הסוגים?

1. הפרפקציוניסט

כולנו מכירים אותו טוב, טוב. הסיבה שלהפרפקציוניסט לדחיינות?  היא הפחד לטעות, פוחדים מהבושה של ה"פדיחה" אז נתקעים במקום שלא מסתדר להם ומתקנים... ומתקנים... נתקעים... ונתקעים, ניהול הזמן הופך להיות רעיון בלבד ומקווים שב"רגע האחרון" תגיע הישועה ואז הכל יהיה סבבה.
כמובן, זה מגדיל את הסיכוי לעשות טעויות!

2. "המתחזה"

כמובן הוא לא ממש מתחזה אבל הוא (גם היא) ממש מרגיש\ה שכל מה שיעשה לא ישביע את רצון הבוס, הלקוח, השותף, וכו'.
התחושה  הפנימית ש"אני לא ממש מקצועי" לא רק מושך דחיינות אבל יכול גם לקדם את הדיכאון.... אווף! זה כואב!

3. "המשועמם"

כשאתה משועמם קשה להיכנס לשוונג והכל הולך נורא כבד, אז למה לא לדחות את המשעמם והכבד?

4. "המוצף"

כששמים יותר מדי על הצלחת או כשהבוס או אחרים מעמיסים לך אותה יתר על מידה, קל מאוד לאבד כוון לגמרי. 

בלי כוון קשה להתניע וכשלא מתניעים....דוחים!

5. "המחכה לרגע האחרון"

יש לי לקוח שסיפר לי שבאוניברסיטה המכובדת שבה למד אף פעם לא למד עד ה"לילה לפני" המבחן כי כך הוא חשב שהוא יכול להגיע לריכוז המקסימלי על מנת להצליח.
כנראה שאף פעם לא נדע אם הוא צדק, נכון?
מישהו יכול לעשות "קבוצת ביקורת" כאן?
אני מאמין שישנם אנשים שהלחץ ממש מדרבן אותם (ויש הפוך) אבל אני גם מטיל ספק בתיאוריה הזאת גם-כן.
המוח האנושי שלנו מסוגל לעשות הרבה מאוד, לי נראה ש"אסטרטגיית הלחץ" יוצרת בעיות וחוסר אפקטיביות למרות ה"תהילה".

או קיי, אז תגידו, "מצאתי את עצמי בתוך זה, אגיד בקול רם- "אני דחיין!"- אז מה מה עושים" ?

קודם-כל תחייך, זה לא סוף העולם והנה כמה טיפים שעובדים לא רע בכלל:

1. האם העבודה\המשימה ממש נחוצה? אם לא, זרוק, וותר עליה.
כן, אז האם יש מישהו שאליו אפשר להאציל את העניין?
לפחות מישהו שיכול לקחת פיקוד ויפעיל אותך בהתאם?

2. לחלק לצעדים קטנים- זה תמיד עובד, חברים, ראיתי את זה בין המתאמנים הדחיינים שאלופים ממש ב"אומנות הדחיינות".
ברגע שפורטים את הפרויקט הגדול והמפחיד למיני-צעדים, Baby Steps, התמונה מתבהרת, הלחץ יורד.

3. התחל במשימה!
כשמתחילים לפעמים זה "בא לבד" והפחד הגדול מתחיל לסגת.

4. התחייב! לא רק במילים אבל תרשום בכתב, שתף אחרים, תבקש מחבר\המשפחה לדרוש מכם ביצוע, ואם זה מספיק חשוב, תשקול להעסיק נקודתית איש מקצוע כמו מאמן או יועץ שזאת עבודתו.

5. תקבע דדליינים לכל חלק- בלי דדליין לפעמים קשה לנוע.

בסופו של דבר טיפול בדחיינות זה כמו כל מיומנות אחרת, לומדים ומשתפרים עם הזמן.

לא להתייאש, קצת מודעות, כמה כלים ומחויבות לשינוי יכולים לקחת אתכם רחוק מאוד בזמן קצר מאוד.

Procrastination makes easy things hard, hard things harder. (Mason Cooley)

הדרך של סיינפלד למנוע דחיינות

הדרך של סיינפלד למנוע דחיינות

כולנו מכירים את סיינפלד כאחד הקומיקאים הגדולים בעשרות השנים האחרונות. מי לא ראה, צחק וחזר על פרק אחד או יותר של הסדרה. האם ידעתם שלסיינפלד הייתה גם שיטה למנוע דחינות? היא נורא פשוטה:

1.      להחליט על פעולה אחת חשובה שאתה יכול להתחייב לעשות אותה כל יום- אבל ממש ממש כל יום (כתיבה, ספורט, למידה, למשל).

2.      קבע על כמה אתה מחויב לעשות בכל יום- לא יותר ולא פחות.

3.      קנה לוח שנה של 365 ימים בשנה ותלה על הקיר במקום שתראה אותו בקלות.

4.      לעשות כל יום, אבל כל יום מבלי לפספס, ובכל פעם שסיימת לשים X גדול באדום על הלוח והיום.

5.      וכך ממשיכים כל יום....כל יום!

6.      גמרנו!

אז מה? קבלתם תובנות הדור? סודות ההצלחה? המרשם של קוקה- קולה"? לא, אבל...אבל, זה בדיוק מה שנותן לכל- כך הרבה אנשים את היכולת להצליח. הרצון להקדיש את הזמן שלהם- לדבר מאוד ספציפי, מאוד ממוקד, מאוד תחום והחשוב, ואפילו שמעדו פה ושם----חוזרים למגרש!

עכשיו אתם יודעים. תעשו את זה מספיק אז יכול להיות שגם אתם תהיו מיליארדרים כמו סיינפלד.

חמלה עצמית: מפתח חדש למנוע דחיינות

כל מי שפעם ניהל אנשים, טיפל, אימן או ייעץ למנהלים, בעלי עסקים או סתם אנשים טובים באמצע הדרך, יודע שלעיתים רבות הבעייה היא לא מה לעשות או מה להחליט אלא פשוט....לעשות! סינדרום הדחיינות מוכר לכולנו, למעשה כולנו היינו שם במידה זו או אחרת, זה טבעי,  זה אנושי ואין לצפות להיעלמותה של התופעה. אבל מה לעשות שהמחיר של הדחיינות הוא בשמיים! ראיתי כבר סטטיסטיקות שסיפרו על דחיינות כרונית אצל 90% מהסטודנטים באוניברסיטה, בזבוזים של שעתיים ביום בממוצע בארגונים עסקיים ועלות של מאות אלפי דולרים לשנה לקבוצות עבודה בארגונים גדולים...בקיצור- כואב!

מרבית ה"פתרונות" נמצאים במגרש של טיפים קצרים, טכניקות וגימיקים לדחוף את הדחיין לעבר הפעילות הרצויה והלא מתגשמת- עם תוצאות מפוקפקות. לכן, מאוד אהבתי לקרוא על זוית ראייה חדשה בנושא במאמר המגיע ממוסד הקשור לאוניברסיטת ברקלי הידועה בקליפורניה:Can Self-Compassion Overcome Procrastination?

במאמר מדברים על מחקר שמצא ש"דחיינים כבדים" מסתובבים עם רמה גדושה ביותר של ביקורת עצמית, כלומר, "חוסר הפרגון" מביא לקיפאון או אי- עשייה, ואותו אי- עשייה מוביל לביקורת עצמית עוד יותר קשה, וכל הגלגל הזה לא מביא הרבה חמלה לאדם עצמו וגם לא לעולם כולו.

הדיאלוגים הביקורתיים בדרך כלל נמצאים בתוך המוח של אותו אדם, ביקורת עצמית ללא בקרה ו"ענישה" על זה ש"ריבונו של עולם, עוד לא התחלתי!", וכיו"ב.

אז מה עושים? אני לא אוהב לתת נוסחאות כי הן בדרך כלל מתאימות לחלק מהאנשים ולא מתאימות לאחרים, הם מתרכזים בפלסטר ולא בפצע, ב"שורה התחתונה" ולא בתובנה שמביאה את השינוי המיוחל. אך דבר אחד אני רוצה להגיד בריש גליי: צריך לאמן את הסביבה לצאת מתרבות הענישה והאשמה ולחפש את העולם של התנסות ולמידה. לא חשוב כמה שנים עברו בארגונים מאז שהמונח "כח אדם" הפך להיות "משאבי אנוש", והמילה "הדרכה" שונתה ל"למידה"...כל זמן שלא משנים את אווירת הניהול שום מילה לא תזיז את הדחיין לעשייה. אני סבור שהגברת אקלים ניהולי הפתוח לדיון, שיח, שאלות,  התנסות ו...כן... גם כישלון; מערכות שיש בהן גם את ההעצמה שמביאה דברים כמו אימון ותמיכה וסיעור מוחות כמו זה של המאסטרמיינד, תרבות המעודדת יצירתיות וחדשנות אפילו על חשבון הלו"ז הקשיח והיעדים הסופר- אמביציוזיים, רק אוירה הזאת תוכל להעצים את המנהל, תביא למגמה להוריד את הביקורת העצמית הקטלנית ותפנה את הדרך לפחות דחיינות ויותר עשייה והגשמה.

אם המחיר של דחיינות בשמים, מה כבר יש לנו להפסיד?