איזה דחיין אתה?

אנחנו צוחקים הרבה על דחיינות כי כולנו נמצאים שם מתישהו.
יש כאלה שיותר שם מלא שם.
מחקרים בארה"ב מראים שכ- 90% מכלל הסטודנטים באוניברסיטה מודים שיש להם נטייה ל"דחיינות כרונית".

מצחיק? אולי, אבל זה גם עסק יקר.
מעריכים שדחיינות יכולה לעלות לעולם במיליארדים רבים כשמחשיבים את הירידה ביעילות, תזמון, דו"חות, ומה לא.
לגבי העלות האישית אני משאיר לכל אחד לחשב לעצמו, זה לא קטן.

קראתי מאמר ב Fast Company שריתק אותי: "מי מתוך חמשת סוגי הדחיינים זה אתה?"

ואוו! כמה ששהדחיינות הזאת מופיעה לי מול עיני אצל מתאמנים שעוברים דרכי, בחברים שנמצאים לידי (או לא), באנשים שחיים איתי ו...כן, גם אצלי, רבותי, גם אני טועם מידי פעם מחלב הדחיינות בין אם ארצה או לא ארצה.

אז מהם חמשת הסוגים?

1. הפרפקציוניסט

כולנו מכירים אותו טוב, טוב. הסיבה שלהפרפקציוניסט לדחיינות?  היא הפחד לטעות, פוחדים מהבושה של ה"פדיחה" אז נתקעים במקום שלא מסתדר להם ומתקנים... ומתקנים... נתקעים... ונתקעים, ניהול הזמן הופך להיות רעיון בלבד ומקווים שב"רגע האחרון" תגיע הישועה ואז הכל יהיה סבבה.
כמובן, זה מגדיל את הסיכוי לעשות טעויות!

2. "המתחזה"

כמובן הוא לא ממש מתחזה אבל הוא (גם היא) ממש מרגיש\ה שכל מה שיעשה לא ישביע את רצון הבוס, הלקוח, השותף, וכו'.
התחושה  הפנימית ש"אני לא ממש מקצועי" לא רק מושך דחיינות אבל יכול גם לקדם את הדיכאון.... אווף! זה כואב!

3. "המשועמם"

כשאתה משועמם קשה להיכנס לשוונג והכל הולך נורא כבד, אז למה לא לדחות את המשעמם והכבד?

4. "המוצף"

כששמים יותר מדי על הצלחת או כשהבוס או אחרים מעמיסים לך אותה יתר על מידה, קל מאוד לאבד כוון לגמרי. 

בלי כוון קשה להתניע וכשלא מתניעים....דוחים!

5. "המחכה לרגע האחרון"

יש לי לקוח שסיפר לי שבאוניברסיטה המכובדת שבה למד אף פעם לא למד עד ה"לילה לפני" המבחן כי כך הוא חשב שהוא יכול להגיע לריכוז המקסימלי על מנת להצליח.
כנראה שאף פעם לא נדע אם הוא צדק, נכון?
מישהו יכול לעשות "קבוצת ביקורת" כאן?
אני מאמין שישנם אנשים שהלחץ ממש מדרבן אותם (ויש הפוך) אבל אני גם מטיל ספק בתיאוריה הזאת גם-כן.
המוח האנושי שלנו מסוגל לעשות הרבה מאוד, לי נראה ש"אסטרטגיית הלחץ" יוצרת בעיות וחוסר אפקטיביות למרות ה"תהילה".

או קיי, אז תגידו, "מצאתי את עצמי בתוך זה, אגיד בקול רם- "אני דחיין!"- אז מה מה עושים" ?

קודם-כל תחייך, זה לא סוף העולם והנה כמה טיפים שעובדים לא רע בכלל:

1. האם העבודה\המשימה ממש נחוצה? אם לא, זרוק, וותר עליה.
כן, אז האם יש מישהו שאליו אפשר להאציל את העניין?
לפחות מישהו שיכול לקחת פיקוד ויפעיל אותך בהתאם?

2. לחלק לצעדים קטנים- זה תמיד עובד, חברים, ראיתי את זה בין המתאמנים הדחיינים שאלופים ממש ב"אומנות הדחיינות".
ברגע שפורטים את הפרויקט הגדול והמפחיד למיני-צעדים, Baby Steps, התמונה מתבהרת, הלחץ יורד.

3. התחל במשימה!
כשמתחילים לפעמים זה "בא לבד" והפחד הגדול מתחיל לסגת.

4. התחייב! לא רק במילים אבל תרשום בכתב, שתף אחרים, תבקש מחבר\המשפחה לדרוש מכם ביצוע, ואם זה מספיק חשוב, תשקול להעסיק נקודתית איש מקצוע כמו מאמן או יועץ שזאת עבודתו.

5. תקבע דדליינים לכל חלק- בלי דדליין לפעמים קשה לנוע.

בסופו של דבר טיפול בדחיינות זה כמו כל מיומנות אחרת, לומדים ומשתפרים עם הזמן.

לא להתייאש, קצת מודעות, כמה כלים ומחויבות לשינוי יכולים לקחת אתכם רחוק מאוד בזמן קצר מאוד.

Procrastination makes easy things hard, hard things harder. (Mason Cooley)