יזם: הסיפור שלך זה ההצלחה של ה"פיץ'"

Entrepreneur: your pitch is only as good as your story!

ב"גלגול הקודם שלי" התעסקתי הרבה לרוץ אחרי משקיעים. פעם-ועוד לפני שהמדיה החברתית השתלטה לנו על החיים והעסקים-יצרתי קשר עם 769 גורמי השקעה- אחד אחד- בעשרות ארצות סביב העולם. 

קיבלתי הרבה not interested"", חוץ מקרן אחת בפינלנד וקרן שנייה באנגלית. 

הם רצו להביא את הכסף אבל המשא ומתן עם הבעלים של חברת הביו-טק הישראלית ששם עבדתי כמנהל פיתוח עסקי לא יכלו למצוא את "דרך האמצע" והעסקה נפלה. 

פעם אחרת דגתי דג טוב במים הטריטוריאליים של ישראל ומצאתי משקיע עם 3 מליון דולר לתת לנו, והוא אכן נתן.

מצגות, ועוד מצגות, המון. חלק אני עשיתי, הרוב עשו המנכ"לים, וביננו? המצגות היו בינוניות רובן, למרות שאני חשבתי ששלי היו יותר טובות, לא בטוח שהיה כיסוי לזה. 

אני חושב שהיו "לא רעות", אבל חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום: שהכל תלוי בכוחו של הסיפור שאתה מספר. 

בימים ההם לא ממש ידעתי כמה חשוב הוא ה- storytelling במצגת, אני כמו רובנו, הייתי תחת ההשפעה שיותר נתונים זה יותר מרשים, יותר גרפיקה בפוור-פוינט זה מה שעושה את המצגת, יותר טענות מלומדות ו"חכמות" זה מה שתופס את המשקיע המיוחל. 

לימים למדתי משהו על עולם המשקיעים, במיוחד על קרנות הון סיכון: הן בדרך-כלל לא משקיעות והן מאוד לא אוהבות סיכון. 

מה גם שהן בדרך-כלל לא קראו את נייר ששלחת אליהם ווידאת 4 פעמים לפני הפגישה וגם באמצע הפגישה הם בקשב מינימלי ביותר (הקשב ירד לתהום מאז לידתו של הסמארטפון). 

הם גם מאוד מגמתיים באופן גורף, שולפים את 3 השאלות הרגילות שהם שואלים, וזהו. 

אבל דבר אחד הם באמת אוהבים וגם קצת זוכרים: את הסיפור, ואתה מאוד מקווה שזה יהיה הסיפור שלך ושהוא יהיה גם טוב וגם "מדביק" sticky-.

לא אשכח פעם אחת שהכנתי מצגת שבוע שלם והגעתי לשעת הכושר והצגתי בכל מאודי את מעלות הפיתוח הביוטכנולוגי שעשינו מול אחת הקרנות הוותיקות בסיליקון וולי. 

הם היו בארץ ואני הצלחתי לארגן את האירוע, שהיה לא קל לבצע. תוך כדי העשרים דקות שקיבלתי להציג, הרגשתי שחלק מהקהל מאוד מתעניין, חלק עם פני פוקר וחלק ממש לא קשוב. 

המשכתי ואפילו הכנסתי איזו בדיחה. אז נגמרה המצגת ויצאו להפסקה. האדרנלין שלי שהיה בשיאו ירד לרצפה. לא מחיאות כפיים, לא שאלות, לא כלום!! 

הרגשתי שאני בכישלון הגדול של העבודה שלי ,יצאתי לשרותים ובדרך פגש אותי המשקיע הבכיר, צרפתי-אמריקאי שאהד את ישראל (אז, לפחות). 

שאלתי אותו בדחילו ורחימו איך היה והוא אמר לי בפשטות:" זה סיפור טוב." זהו, כך נגמרה השיחה, אני הולך לשרותים עם ה"סיפור טוב" ומרגיש עוד יותר כישלון...

בסוף היום, כמה שעות לאחר מכן, אזרתי אומץ וניגשתי אליו עם בקשה לספר לי מה זה "סיפור טוב" ומה הקשר של זה להשקעה המיוחלת, והוא ענה: "אני משקיע רק שהסיפור הוא טוב, אחר-כך אני בודק כמה זה באמת מעניין בשוק וכמה זה מעניין את השותפים שלי. 

אבל בלי סיפור טוב אין מה לדבר".

אנחת רווחה.

אז לא נכשלתי כמו שחשבתי. 

חבל רק שלא ידעתי בימים ההם מה שאני יודע בזמן הזה: הסיפור הטוב הוא הדרך הטובה ביותר להגיע ליעד. 

לדעת לספר אותו הוא לא רק תרגול, יצירתיות ואומנות, אלא מודעות למה זה סיפור ואיך בונים אותו. זה הסיפור ויש עוד...

השפעה והעצמה לקבלת החלטות דרך המאסטרמיינד

ישנם זאבים בודדים. 

ישנם אנשים שרק המחשבה על לחלוק מחשבות, לבטים ודילמות עם אנשים אחרים בקבוצה יכולה להביא לכאבי-בטן מיידים. 

אני לא מדבר על אלה, לא מדבר על המיעוט הזה. להם באמת אין מה לעשות במאסטרמיינד עד שיתגמשו מעט הפחד והחרדה... אבל לשאר המתלבטים והלומדים בדרכי החיים והעסקים- אהלן וסהלן.

אחד מהדברים שאני מאוד אוהב במאסטרמיינד הוא שמביאים לקבוצה משהו "מלא-לבטים" כביכול, ובתוך פרק זמן מסוים, החוכמה הקבוצתית, בעזרתה של המיקוד, ההנחיה, ההקשבה והרצון הכן לעזור, כבר רואים תמונה יותר רחבה, אופציות שטרם נראו, שאלות שחודרות למקומות יותר עמוקים. 

מרביתנו הינם שורדים של הגישה של "לעשות טבלה של פלוסים ומינוסים", או לחלופין, "לך עם הבטן", שתי גישות שאין בהם פגם חוץ מזה שהם מאוד מוגבלים כשמדובר בקבלת החלטות מורכבת במצב של חוסר וודאות.

המאסטרמיינד מביא מוחות שונים, זוויות שונות, שאלות שונות ועצות ממקומות שונים עבור האדם ה"משתף". 

אנשים שחוו את המאסטרמיינד לתקופה משמעותית כבר מתקשים להבין "איפה זה היה כל השנים האלה", כשהחלטות קשות עברו דרכם במשך החיים.

ריקי (שם בדוי), נמצאת במצב מתוח ביותר עקב גירושים לא קלים. 

היא שיתפה את הקבוצה ברצון שלה לקבל צדק מול הרצון לקבל שקט, הרצון לחיות ולבנות את חייה מחדש, שכולל גם את העסק שלה, מול הרצון "לא לצאת פרייר" ולוותר לבן-זוג על מה שלא מגיע לו. 

ריקי שיתפה בדברים מאוד ספציפיים לגבי קבלת החלטה על "כן או לא", אבל היה ברור לכל משתתפי הקבוצה שה"קרב" יכול להיות רק על "נושא טכני" אבל ה"מלחמה" היא על משהו הרבה יותר גדול. 

בעזרת הקבוצה, יצאה מהשיחה תכנית פעולה ממוקדת ומעשית. ריקי הרוויחה לא רק את הידע והעצה אלא היכולת להסתכל בתמונה רחבה הרבה יותר משיכלה כש"דיברה רק עם עצמה". 

בבקשה לכם: כוח המאסטרמיינד לשרות קבלת החלטות בתפר של החיים ועסקים. אין סיבה שנעשה את זה לבד- לא נולד

​​נו לכך. 

מגיע לנו יותר!

מנהיג שפר תקשורת!

אני לא יודע אם פעם חשבתם על זה, אבל כמה זמן לדעתכם מבלה מנהיג מוביל, מנכ"ל בארגון, מפקד בכיר בצבא, וכיו"ב, בשיחות, ישיבות ושיח אנושי באופן כללי?
האמת היא שאין לי את הנתון הזה מתחת לידי אבל דבר אחד אני כן יכול להגיד: ממחקרים שנעשו בעולם הניהול מצאו שאחת מהתכונות החשובות ביותר שצוינו כ"חיוני ביותר להצלחה" למנהל הוא היכולת שלו\שלה לפתח תקשורת אפקטיבית.
מה זה תקשורת אפקטיבית אתם שואלים?
זה כמובן פתוח לדיון אבל מה שמסתבר כמעניין הוא שלמרות שעולמנו נכבש על ידי הטכנולוגיה, הצורך במנהל להיות אדם עם תקשורת אנושית טובה לא ירדה, אלא נהפוך הוא, החשיבות היא גדולה מאי-פעם.

נגמרו הימים ההם שמנהל, מנהיג ומוביל דרך יכול להיות הקודקוד ב"חדר מלחמה" ודרוש רק שיוריד הוראות ופקודות על מנת שהעסק יעבוד.
אנשים היום משכילים יותר, בטוחים יותר ביכולתם להשפיע באמצעות מדיה חברתית, מצפים ליותר ממקום העבודה, לא מסתפקים ב"שורה תחתונה" בלי להבין למה ולשם מה.
הדבר העצוב הוא שמנהיגים ומנהלים רבים עדיין לא החכימו ולא הבינו שמישהו הזיז להם את הגבינה ואין מנוס מללמוד איך להקשיב לפיקודים, איך לתת מקום לשיח דו-כווני ומולטי-כווני, איך לתת מקום לרגש של האדם לחיות בו זמנית עם הגוף ו"מגנון העשייה" שלו במקום עבודה.
נגמרו הימים שהיה אפשרי להגיד, "אצלנו לא מדברים, רק עובדים", כי היום צריך להגיד, "מדברים ועובדים לקדם את מטרות העבודה ביחד עם האנשים שעושים אותה".

מדהים אותי לראות עד כמה מנהלים רבים מדי טרם הבינו שללא תקשורת טובה בקריירה הדרך עלולה להיחסם עבורם, הם עלולים לאבד עובדים טובים, עלולים לאבד הזדמנויות טובות.
ייתכן שיש דברים שהשינוי בהם הנו מהיר, ויש דברים שהוא אטי.
איך אומרים לאדם שהתקשורת שלו צריכה להשתפר אם הוא בכלל לא בתקשורת אתך?

הסרט "טוני ארדמן"- מה זה אומר עלינו הקוצ'רים?

קודם-כל רוצו ותראו את הסרט "טוני ארדמן" כי הוא סרט מדהים, מרגש, מצחיק, מעמיק ומהנה. הנה הטריילר: 

בלי להיות ספוילר אני אספר רק מה שנמצא בתקציר הסרט שפורסם והטריילר עצמו."אישה ממוצא גרמני המתגוררת ברומניה, ניצבת בפני סגירת עסקת חייה. בתוך הלחץ הגדול בו היא שרויה מגיע לביקור פתע אביה האקסצנטרי. עם פאה מגוחכת על ראשו, מוציא אותה אביה מדעתה וכמעט מסכל את תכניותיה, אך לאט לאט הם מתחילים להתקרב שוב ולמצוא אחד את השני באמת".

אז מה הקשר למאמנים אישיים בכלל? זה מתחיל בזה שהאבא המוזר הזה, שנראה באמת מרושל ומוזר כפי שרואים בטריילר, מציג את עצמו במסיבות הקוקטייל היוקרתית של ביתו אשת העסקים הנוקשה כ "מאמן-יועץ לחיים". ברגע הראשון שראיתי את זה התחלחלתי ממש !! חשבתי לעצמי, "תראו איזה דימוי נוראי יש לנו למאמנים...תראו מה חושב הציבור עלינו שהתסריטאי עשה את הweirdo  הזה בדמות של coach...help!!". אבל...תמיד יש את ה"אבל" הזה שמאחוריו יש את המפתח למשמעות האמיתית של הסרט...הטיפוס המוזר הזה מצליח בדרכים שאני בחיים לא הייתי נוקט בהן להעביר מסר. הוא מצליח בכל מה שהוא עושה- ועל זה אני לא אספר על מנת לא לקלקל לכם- לגעת בנשמתה של ביתו, שאתה היחסים היו מאוד מרוחקים.

האבא עושה בושות- ועוד איך- אך בדרך העקומה שלו הוא מצליח לעשות מה שאנחנו המאמנים באמת עושים טוב: לשקף לעובדים איתנו את מה שאנו רואים, מרגישים וחווים מהם. האב מצליח לגעת במקומות הקשים של ביתו שרצה קדימה בקלוב הזהב המקפיץ אותה לכל פינה בעולם, לעשות עבודה שהיא איננה שלמה איתה. הבת, שכולה קרח אסקימוסי אחד גדול במשך רוב הסרט, לאט לאט מגלה את אנושיותה. ה"אבא המאמן" נתן את כולו לאמן את ביתו בכמה שיעורים חשובים בחיים בעוד הוא מגשש את דרכו קדימה. וזה מזכיר לי כמה פעמים שאני מרגיש את ההשפעה של האימון שאני נותן למתאמנים שלי על עצם החיים שלי. כמו שלימדו אותי המורים הטובים שהיו לי במשך כל השנים: האימון הוא טנגו של שניים עבור המתאמן. אין מצב שאחד מושפע והשני לו.

לקראת סוף הסרט שוב חזר אלי הגאווה שיש לי את הזכות לעזור לאחרים בתור מאמן אישי ועסקי לחיים ולעסקים. כולנו צריכים מאמנים טובים, בין אם אנחנו יודעים ובין אם לא. גם את המוזרים ביניהם כמו טוני ארדמן.

https://www.youtube.com/watch?v=hbwAWWVuHkg

לא מסתפקים ב"פתרון בעיות"!

עולם העבודה היומיומי שלנו- ולא רק עולם העבודה- מוטה ברובו המכריע ל"פתרון בעיות". 

ההסתכלות הזאת על החיים ועל היום-יום כל-כך מוטבעת בנו כך שאנחנו אפילו לא מרגישים את זה. 

אנחנו גם לא נוטים להרגיש שהדגש על "הפתרון העכשווי" חוסם אותנו מלראות את התמונה הגדולה,  הרחוקה אבל המשמעותית לא-פחות ואף יותר- הפוטנציאל!

כששוקעים עמוק ב"פתרון הבעיות" לא מצליחים לראות קדימה, וזאת באמת בעיה.
רואים את זה בארגונים, רואים את זה בפוליטיקה, רואים את זה במשפחות, ומי שיודע ופתוח להסתכל שם, רואים את זה גם בעצמנו. 

איבוד הזדמנות, איבוד תקווה, איבוד חיים...

אילו לא חשבו על פוטנציאל לא היינו פה במדינת ישראל- מי יודע אם בכלל היינו. לא היינו בונים אף סטארט-אפ והמילה exit היתה דבוקה במוחנו תמיד ליציאה מבית הקולנוע. 

אנשים חולים לעולם לא היו מחלימים, אנשים עם מוגבלויות היו נשארים לעולם בגדר "מוגבל", אנשים מתגרשים היו לעולם נשארים "גרושים ותלושים".

אסור לתת למיינד-סט הזה של "פתרון בעיות" להשתלט לנו על החיים ולכבוש לנו את העתיד...

מוכנים לקחת את הפוטנציאל שלכם בידיים? מוזמנים לפנות ולבנות את העתיד שלכם ביחד!

http://dunetz.co.il/

אין שום דבר "ייחודי" בלהיות ייחודי

אני חושב שאמרתי וכתבתי את המילה "ייחודי" מאוד אם לא אלפי פעמים בקריירה הקודמת שלי כמנהל שווק ופיתוח עסקי בעולם הטכנולוגי, רפואי, ביוטכנולוגי, יזמי, וכו'. 

היא תמיד הייתה אחל המילים המפוצצות שנועדו למשוך תשומת-לב למה שניסיתי לקדם מול משקיעים, שותפים בפוטנציה, לקוחות ועובדים רצויים, בין היתר. 

אך כשאני חושב על זה קצת לעומק, מה זה להיות "ייחודי"? הרי אין דבר שהוא לא ייחודי בעולם! 

הסתכלו סביבכם, בפנים, בעיניים, בגוף של כל אדם שתראו, הקשיבו לקולם, הביטו בדרך שבה הם מביעים את עצמם ומהלכים את עצמם בעולם---אין שניים זהים אפילו אם נדמה לנו שכן! 

זאת המגבלה שלנו שאנחנו לא מסוגלים להבחין בשוני, בייחודיות. 

ואילו כן היינו מסוגלים לעשות את זה.... איך היינו מתייחסים לכל אדם ואדם שהיה נקרה בדרכנו? 

כעוד "בורג במכונה", עוד אדם שעומד או יושב מולנו, רוצה משהו מאיתנו, מפריע לנו לקבל משהו...

להבחין ולהבין את ה"לא ייחודיות שבלהיות ייחודי" זה דבר נפלא בעיני, עוד קסם שבעולם שלנו שכולו קסם אחד גדול, אם אתה חושב על זה מספיק...

לחזק חוזקות או לתקן חולשות?

לא מעט פעמים אני שומע מאנשים שמגיעים אלי איך שהיו רוצים לתקן איזה "באג" שיש להם, כגון: אי סדר, אימפולסיביות, קושי בתקשורת באנגלית, חוסר-מיומנות באקסל, שנאה לכתיבת דו"חות, בין היתר. 

כמובן, אין שום בעיה ברצון החיובי של האדם לשפר דברים אצלו, להוציא את עצמו מאזור הנוחות ולהתגבר על קשיים.

אך, לדעתי, הגישה של הקוצ'ינג עובדת ומצטיינת בזה שהיא קודם-כל מזמינה את האדם לשים דגש על חיזוק המקומות שבהם הוא מרגיש חזק, שם להדגיש, למנף, להרחיב ולעוף קדימה. 

הסיבה לזה הוא פשוט מאוד: ככל שנהיה במקום הזה, הסיכויים גדולים יותר שנרצה להמשיך, נאהב את הפעילות (וגם את עצמנו?) יותר, נקבל פרגון מהסביבה ששוב יחזק אותנו, ידרבן אותנו קדימה, התוצאות תהיינה טובות, ושוב נשאב כוחות להמשיך, להרחיב, לתת, וחוזר חלילה...

הפסיכולוגיה החיובית איננה שווה ל"אמירות ניו-אייג'"הנשמעות חדשות לבקרים מכל פינה, היא גישה מעשית, מעצימה ו"מדעית". 

לשם אני מזמין את המתאמנים שלי, ובעצם כל אדם שאתו אני בא במגע. זה גם common sense, כי למה שהאדם ידחוף את עצמו דווקא למקומות שהכי סובל בהם? 

ניתן לו "שחרור" להיות מי שהוא וכולם ירוויחו בסוף....אבל קודם-כל הוא!

לחזק את החזק, להיות עם האהבה, לתת לדברים לזרום- נשמע לי נוסחה טובה לחיים!

סיפור ​קצר על שינוי

מיסטיקן סופי בשם בלתזר, כתב בספר האוטוביוגרפי שלו:

" כשהייתי צעיר התפללתי לאלוהים שייתן לי את הכח לשנות את העולם. 

אנשים מסביבי לא אהבו את זה, זה היה להם מהפכני וקיצוני מדי לשנות את פני העולם.

כשהתבגרתי קצת שיניתי את התפילה שלי: כבר נהיה יותר מדי בשבילי להתפלל לשנות אל כל העולם, כל-כך הרבה שנים עברו, חצי מהחיים שלי עברו ועוד לא שיניתי אפילו אדם אחד. 

אז התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שיניח לי מהשאיפה לשנות את כל העולם, נלך על המשפחה שלי, שיעזור לי לשנות את בני משפחתי.

כשהזדקנתי הבנתי שגם המשפחה שלי זה יותר מדי- מי אני שאשנה את בני המשפחה שלי? 

אז הסקתי שאם אשנה את עצמי זה יהיה מספיק ודי. 

אז התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שהגיע הזמן שלפחות זה, שיעזור לי לשנות את עצמי.

ואז אלוהים ענה:" כעת אין לך זמן לזה. הייתי צריך לחשוב על זה בהתחלה. אז היתה לך אפשרות".

​​"

האם הסמארטפון הורג את השיח האנושי?

אני כבר שנים עוקב אחרי מאמרים המדברים על ההשפעה של הסמארטפון על חיינו.
אני חושב שעוד נשמע הרבה מאוד על זה, החל מההשפעה של הקרינה עלינו, על התוספת התקציבית מהשדרוגים הבלתי-נמנעים, על היתרונות הרבים שישנם באפליקציות הרבות, וכו'.

אך יש תחום אחד שאני משוכנע שאנו לא מודעים לו מספיק, וזה התחום שבו הסמארטפון הורס לנו את עומק השיחה האנושית. דר. שלי טורקל מ MIT, התלבשה על הנושא הזה כבר לפני מספר שנים ומה שהיא מספרת מראייה מחקרית כולנו יכולים לראות גם בלי התואר דוקטור לפני שמנו: הסמארטפון עושה מהפכה שלילית ביכולתנו לקיים שיחות אנושיות עם עומק סביר.

\

לפי טורקל: הסמארטפון מרחיק אותנו ממצבים שבהם אנו רגילים לפתח קשר עין, אמפתיה, והקשר הבלתי-אמצעי ללמוד, "להכיל" ולהיות "אדם לאדם".
הוא גם גורם לנו לשטחיות בריכוז, מ"מנת יתר" לסיפוקים מידיים" כי ה"וואטס-אפ" לא מפסיק לספק לנו את הריגוש, הוא גם אחראי לריחוק רגשי בין אנשים כאשר "שמים את הנייד על השולחן", במקום שפעם רק היו אנשים יושבים יחד.

אני חושב שעלינו לקחת את עצמנו בידיים ולהגביל את הטכנולוגיה במקומות שבהם אף אחד לא יתערב למעננו.
או ואבוי לדור שיגדל עם התחושה המוטעית שהכל אפשר לסדר "און-ליין", כולל פתרון של קונפליקטים ואי-הבנות ובניית קשר הדדי.

יש את הגולם ויש את היוצר של הגולם. הלוואי שיהיו יותר מאמצים לטפל ביוצר של הגולם לפני שהיה מאוחר מדי...

"אז יש לי בעייה עם ניהול זמן...כל חיי..."

 פעם בכמה חודשים אני מקבל טלפון ממי שכנראה מגיע אלי מגוגל, מישהו שחיפש בין מליארדי דפי האינטרנט פתרון לבעיה שיש לו\לה להתארגן על הממד של זמן בחייו.
זה בדרך כלל מתחיל כשיחה מאוד ממוקדת, מאוד "ישר לעניין", אותו אדם מספר לי שקוראים לו "x" ,ו.. "אז יש לי בעיה עם ניהול זמן...כל חיי...", והוא חושב שאולי "כמה פגישות איתי" יעזרו לו לפתור את הבעיה.

מה שבדרך כלל קורה הוא שהאדם הזה נעלם אחרי השיחה הזאת, לעולם לא יגיע או יתקשר ל"כמה פגישות" האלה ויש לי ספק גדול מאוד שבעייתו עם הזמן תבוא על תיקונה.

מניסיוני אני מוצא שה "בעיה עם ניהול זמן" הוא בכלל לא בעיה של ניהול זמן, ניהול זמן לוקה הוא התוצאה ולא הבעיה.
הבעיה- או כפי שאנחנו אוהבים לקרוא לה, "האתגר"- היא בחוסר המודעות וחוסר ההפנמה לשתי מילים, "עדיפות" ו "ויתור".
הכל מתחיל עם מודעות: כשיש מודעות לממד של זמן, וזה דבר שעליו כן אפשר להתאמן ולשפר, פתאום "ניהול הזמן" הופך להיות אקטואלי.
כשיש הפנמה למילה "עדיפות" פתאום הזמן מקבל קצת "ריספקט".
כשמבינים "עדיפות" מתחילים להבין שהמילה "ויתור" היא לא כזאת נוראית, יש לה יתרונות גדולים.

אבל קודם צריך להגיע.
חיפוש בגוגל הוא נהדר אבל הוא לא יפתור לאף אחד את "בעיית ניהול הזמן".
זה רק האדם בעצמו יכול לעשות...

ה"כן- אבלים..."

שמעתי את זה קודם באנגלית לפני כ -15שנה, ואימצתי את הביטוי על המקום.

The "Yea-buts". 

לא חשוב מה השפה (ביידיש נקרא לו ה "יא- אבערים"? ביידיש זה נשמע אחרתJ), בואו נקרא לילד בשמו.....קוראים לו "פחד משינוי", וכל השאר זה קישוט לעוגה.

אנחנו בני-אדם ולמדנו לאהוב ולחבק את כל מה שנותן לנו ביטחון ותחושה של הגנה.

כל השאר, שיחכה. זאת אסטרטגיה נפלאה כשהכל מתנהל כשורה, אבל...האם החיים מתנהלים כשורה כל הזמן? Give me a break, will you!, תגידו 50%, תגידו 20%, תגידו גם 80%, מה שבטוח שהרבה מהחיים לא מסתדרים בקו ישר לפי הנקודות ואז אנו נקראים לעשות את זה אחרת.

אז אנחנו נקראים למתוח את עצמנו קצת מעבר לאזור הזה, אתם כבר מכירים אותו, כן?, הרי הוא "אזור הנוחות", ושם מתחיל ביתר- שאת התקף ה"כן-אבלים", פתאום מרגישים, רואים, אומרים, אפילו צועקים- "כן, אבל זה לא יעבוד!", "כן, אבל לא עכשיו!", "כן, אבל רק בחודש הבא... שנה הבאה...אחרי הבר-מצווה...אחרי החגים...", וכו', וכו'.

לפעמים כשאני מתבונן בעצמי ושומע את מכת ה"כן-אבלים" היוצאים מהדיאלוג שלי עם עצמי אני ממש מתחיל לחייך.

או לבכות. לפעמים גם וגם. מה שבטוח שהתמרור עובד ואני מתחיל לחשוב עוד טיפה הלאה.

אני בכוון הנכון. כאן מאוד עוזר כשיש אדם לצידי, עדיף שיהיה מאמן, ומאמן טוב, כי זאת בדיוק העבודה ה"קלאסית" של מאמן שמביא גאווה למקצוע ותרומה לחיים.

חברים, בפעם הבאה שתשמעו את ה"כן- אבל", אצלכם או אצל האדם שאתכם בשיחה, רוצו ו...תעשו לי לייק בפייסבוק?J... שטויות, תעשו לעצמכם "לייק גדול" לקריירה, לעסקים ולחיים ותנו ל"כן-אבל" בעיטה גדולה בישבן!

​חשבתם למה אתם לא מצליחים לעבור את שלב הריאיון האישי?

פשוט כואב לראות איך אנשים מדהימים לא מצליחים לעבור ראיון.
זה לא אשמתם, אף אחד לא לימד אותם שראיון עבודה זה לא לשפוך בעל-פה את מה שמראיין כבר קרא בקורות החיים.
חבר'ה, המראיין למד לקרוא גם בכיתה א', בדיוק כמוכם!

בראיון העבודה מחפשים משהו אחר, אותה מראיינת מחפשת לדעת אם מי שיושב מולה הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח בתפקיד או לא, יותר מהמועמדים אחרים או לא, בקיצור, היא מחפשת את ה"תחושה" שאחר-כך תהיה מגובה בהיגיון ו"עובדות", כי ככה מקבלים החלטות בת'כלס, זה עובר דרך הרגש, if you like it or not!.

ופה בדיוק נכנס היכולת שלך כמתראיין לספר את הסיפור, לא רק הסיפור של "למה אני" אלא הסיפורים הקצרים על ההישגים, על ההתמודדויות, על ההתמדה, על הלבטים, על היכולת ללמוד, להיעזר באחרים, להוביל, לתפקד תחת לחץ ובמצבים מורכבים.

האם אתה יודע לספר את הסיפור שלך?
אם לא, למה אתה מחכה, לעוד ראיון שבו תגיד "חבל שלא באתי מוכן ל..."​

לראות אור גם כשיש חושך

הימים האלה בין יום השואה ליום העצמאות הם מעין "עשרת ימי תשובה" מודרניים ולאומיים של העם היהודי.
לפחות לכל מי שמוצא את עצמו מול הטלוויזיה, עם אוזן אחת או שתיים מוטות לרדיו.
הימים יכולים להיות מאוד קשים למי שמוצא את עצמו עמוק בזיכרון, בהקשבה לסיפורים הכואבים בתוך אוירה של התבוננות ושקט פנימי.
אלה הימים שמהטראומה אנחנו מצווים להגיע לשמחה של עצמאות.
נשמע טוב ונכון אבל... משהו במעברים החדים האלה משאיר אותי מאחור.
לא תמיד מצליח לי פתאום לחגוג ולקפץ לאחר צלילה עמוקה.
הקצב מהיר מדי, קיצוני מדי.

מצד שני, אלה הם חיינו. החיים כוללים גם את המקומות הקשים והנוראים ביותר.
אני חש שאדם שיודע לפתח "כישרון מעברים" יצליח מאוד בחייו.
כי ככה העסק הזה בנוי.
יש משהו מאוד חכם ורגיש בו, כמו מנהגי האבל של היהדות: שבעה, חודש, שנה ואז....אזכרות שנתיות. כאילו מישהו מדד את לב האדם ומצא כמה זמן בממוצע הוא צריך "לחזור לעצמו".

נקרא לזה גמישות, אולי עקשנות, אולי מיקוד במטרה, מה שתגידו, אבל היכולת לחזור למגרש גם אחרי שאתה מובס ופגוע זה לא דבר מובן מאילו.
ה"נחום-תקום הרגשי" הזה הוא משהו שכדאי לחנך דורות רבים עליו.
הוא משהו ב DNA שלנו כעם, נראה לי שאפשר להגיד תודה על כך.
לדעת לחייך גם כאשר אתה עצוב, היכולת להגיד "כן" אפילו שבא לך להגיד "לא" ולהימנע.

המנהיג החברתי האפריקאי הדגול, דזמונד טוטו, פעם קרא לזה "כוח התקווה "- לפי דבריו: "התקווה היא היכולת לראות את האור למרות כל החושך."

שתהיה לנו הרבה תקוה בעצמאות הזאת.
מלאת אור.

​להיות מרוצה מעצמך, אתה יודע?

כמאמן אחד מהדברים הקשים  שיש להתרגל אליו  בשבילי הוא שלקוחות בדרך כלל מתים להביא ו"לזרוק עליך" את כל הדברים המציקים, המדאיגים, המחרפנים והמדירים שינה מעיניהם, לפעמים תקופה ארוכה מאוד אבל... כשהדברים מסתדרים יפה, יש פריצת דרך, ההצלחות מתחילות לתקתק, בדרך כלל לא שומעים מאף אחד! 

זה קצת מאכזב, אני מודה, אבל גם אני כזה כשאני בא לאימון כמתאמן, יותר ממה שאני רוצה להודות.

יש לי לקוחה וותיקה שאף פעם לא תשמעו ממנה שהיא מרוצה מעצמה, תמיד היא מביא את הלבטים הקשים, העימותים, הבעייה ש"אין כסף" או "אין עם מי לדבר", וכיו"ב. אנחנו כבר דרך ארוכה יחד ואני תמיד שומע עד כמה האימון מקדם אותה מעשית ושכלית- השראתית. 

התרגלתי לדפוס הזה של שיחה, למרות שאני לא פעם מצליח בדרך זו או אחרת להכניס קצת אור בקצה המנהרה מתישהו בשיחה.

ובשיחה האחרונה היא הפתיעה אותי לגמרי: כל מה שהיה סיפרה היתה רק הצלחות! 

חשבתי שאני לא שומע טוב אבל, אכן כן, הגברת התחזקה והתחילה לפרגן, כך שבסוף השיחה שאלתי אם לא הייתי מיותר לה קצת עכשיו...

להיות מרוצה מעצמך, בדברים הקטנים וגם הגדולים זו ברכה ומשאב חשוב לקידום החיים, קידום העניינים, קידום העסקים.
לדעת איך להגיע ל"מרוצות" הזאת, זה קצת אמנות, קצת dna טוב, קצת מזל והרבה אימון!

להיות מרוצה מעצמך, אתה יודע?

האם אני יודע מה זה לשחרר?

אנחנו שומעים את זה הרבה: "שחרר את זה... לא שחררת...זה בגלל שלא שחררת, וכו'", ספק אם אנחנו באמת מבינים את המשמעות של המילה הזאת.
נדמה לי שלמילה "לשחרר" יש מטען התנהגותי אבל גם מטען אישי ו"רוחני", תלוי מי מסתכל ובאיזה עומק.

אני לוקח את עצמי כדוגמה לגבי ילדי האהובים- סטודנטית אחת וחייל קרבי אחד.
ילדים זה שמחה, כן? הם באמת משמחים, ילדים נפלאים...רק מי רואה אותם כבר? מי שומע אותם כבר? כשבאים לחופשות "הביתה" זה כבר ברור לגמרי שאנחנו ההורים לא מקבלים את מרב ה"זמן האיכותי".
זה טבעי לגמרי גם שהלה זוכר אחרת.
אם יש חבר או חברה בתמונה אז בכלל...והאמת? הם באמת חסרים לי.
נפתח פער גדול בנשמה שפעם היה מלא בדאגה, קשר, חוויה, בילוי, טיפול וסתם כיף עם הילדים....ועכשיו...הם במקום אחר.
כן, זה טבעי, אני יודע.

אז מה עושים?
מנתחים, "מתאבלים", נזכרים בימים "ההם" או בזמן הזה?

פה נראה לי מקום טוב למילה "לשחרר".
ללמוד ולהניח שהחיים מורכבים באינסוף תזוזות ושינויים, האחיזה במה שהיה אתמול יכול רק לקלקל לנו מה שקורה היום ולהרחיק את הטוב שיכול לקרות מחר.

אז כן, אני צריך להמשיך ללמוד לשחרר.
נראה לי שגם אתם- לא?​

מנהל או עצמאי צריך להיות לבד?

הניהול או העצמאות -- תפקיד מאתגר.
עם זאת לפעמים קשה להתייעץ עם המנהלים שמעליך (או הלקוחות)עם קולגות בארגון, עם הכפופים לך או עם חברים - מסיבות שונות.

מה אם יכולת להכפיל את המוח שלך כדי להיעזר בו לפתרון בעיות?
ולהיעזר בניסיונם של אחרים אתם תוכל לדבר בחופשיות?

מאסטר מיינד בהנחיית רוני דוניץ עושה בדיוק את זה.
קבוצת אנשים בלתי תלויים, בהנחיה מקצועית של רוני, עוזרת לך לפתור בעיות - בעבודה או אישיות.
לראות את הדברים מזוויות שונות.
להאיר פתרונות שונים כדי שתוכל לבחור לבד.
להביא את ניסיונך לעזרה לבעיות של אחרים.
זאת בנוסף לפיתוח אישי בנושאים שונים לכל חברי הקבוצה - שוב בהנחייה מקצועית מאוד של רוני.״

אלדד

יזם ומנכ״ל סטארטאפ לשיווק אוטומטי, אישי למועדוני לקוחות

לצמוח כשמסתכלים בפחד ולא כשבורחים ממנה

אחרונה אני נפגש הרבה בתופעת הפחד.  

אני רואה פחד עצום אצל הורי הקשישים אשר מתמודדים עם חולי פתאומי, תחושה כללית של חולשה בחיים, איבוד זיכרון, מצבי בדידות והדאגה ממה שצפוי בהמשך.

אני גם מתבונן בפחדים שלי סביב כל הנושאים הללו שלהם, וגם שלי, כתוצאה מכך.

הרי הפחד, כמו כל מצב רגשי, הוא מדבק, בהיותנו מקשה אנושית אחת קשה מאוד לבודד את עצמנו מהפחדים שזורעים סביבנו-  במדיה, בשיחות היום-יום, מהמראות והחדשות הקשים שאנו נחשפים אליהם במינון עוצמתי ביותר.

יש גם את הפחד מהעובדה שכולנו צועדים לעבר הזקנה מבלי שיש בנו דבר לעשות נגדו, והזקנה מביאה איתה קושי רב.

דווקא במצבים האלה אני נזכר ונשען על הפילוסופיה הבודהיסטית שאני מוצא כל-כך מעשית, כל-כך פשוטה, כולה "כאן ועכשיו".

הבודהיסטים קוראים יומיום  את מה שנקרה "חמשת המצרפים" בכדי להתבונן בזרעי הפחד בתוכם אנו חיים: 

"בדרך הטבע, אני אזדקן-

אין מנוס מזקנה.

בדרך הטבע, אני אחלה-

אין מנוס ממחלה.

בדרך הטבע, אני אמות-

אין מנוס ממוות.

בדרך הטבע, כל היקר לי והאהוב עלי ישתנה-

אין מנוס מפרידה.

מעשי הם רכושי היחיד, הם הקרקע מתחת לרגלי-

אין מנוס מתוצאות מעשי."

אז איפה ההשראה בכל הסיפור הזה? זה לא רק דיכאון אחד גדול? מה מועיל לנו ללמוד מזה?

אני חושב שהצמיחה היא מההמשך להתבוננות הזאת, ההמשך שאומר שבהסתכלות במראת המציאות אנחנו לומדים להכיר אותה ולא לטייח. לומדים את העולם כמו שהוא, כשהחלק האחרון הוא החלק שעליו יש לנו שליטה: " מעשי הם רכושי היחיד, הם הקרקע מתחת לרגלי-אין מנוס מתוצאות מעשי."

הצמיחה היא דרך ההסתכלות בפחד ולא מהבריחה ממנה.

אף אחד לא מבטיח לנו גן של שושנים אבל קיימת האפשרות להכיר ולהנות מהשושנים ולא להתאבל, לפחד ולהתאבן רגשית בגלל שהן מוקפות קוצים.

בעיני זאת דרך האומץ שכה חשובה לנו בכדי לבחור בחיים כל יום מחדש.

"האומץ הוא כאשר אתה מת מפחד אבל בכל זאת עולה על הסוס" (ג'ון ויין).

איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים?

אנחנו בתחילתה של שנה אז במידה ולא שאלתם את עצמכם את השאלה הזאת בסוף דצמבר, עדיף עכשיו כי אף פעם לא מאוחר מדי. כדאי לשאול....למה כדאי לשאול אתם שואלים? הנה 5 סיבות מצוינות, לדעתי ומניסיוני:

1.     להסתכל 5 שנים קדימה לעתיד הוא פשוט הצעד החשוב ביותר בבניית חזון, ובלי חזון גדול ומרענן אתה מונע מעצמך את היתרון בלראות רחוק ולפעול קרוב.

2.     רק ככה מתחילים להבין איך המוח שלך ממש עובד, כי מן הסתם רוב היום אתה עסוק בכיבוי שריפות של היום-יום. כאן נולדת המילה "אסטרטגיה".

3.     עם התמונה של חמש שנים קדימה בראש אתה יכול להתחיל את התכנון שלך- זה מתחיל משם לכאן ואז עובר מכאן לשם.

4.     השאלה הזאת היא שאלה "פותחת", היא מזמינה חשיבה יצירתית ומי לא צריך חשיבה יצירתית לראות את מלוא התמונה והפוטנציאל?

5.     לשאול איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים מזמין את "כוחות השינוי" במוח, דבר שאם אתה נשאר בגישה חיובית שבהסתכלות יכול להוביל אותך להעלות בראשך ובשיחה עם אנשים שחשובים לך מספר רב של רעיונות לעסקים לחיים. מי לא רוצה לראות תמונה גדולה יותר, מרגשת יותר עם ציפייה גדולה לעתיד?

תתחילו לשאול: "איפה אני רוצה להיות בעוד 5 שנים?" ואז תן קצת זמן ואפשרות "לקבל אינפוט". דיבור עם עצמך בלאו הכי קורה בצורה רצופה כל יום וכל היום. כדאי מאוד לתת לדיבור הזה לראות רחוק רחוק, מעבר לאופק...שנה טובה!

​זה הזמן לרשום מטרות ל 2016. להצליח ב 2016!

זה נשמע מאוד פשוט ,אתם לא שומעים את זה ממני פעם ראשונה, ואני לא המצאתי את זה,כמובן. 

מחקר אחרי מחקר מראה שאנשים שרושמים מטרות לעתיד מצליחים יותר להגשים אותן, מחקר אחרון שאני ראיתי דיבר על פי 9,יש עוד. 

ישנו גם מחקר שמדבר על מעקב אחרי בוגרי הרווארד במשך 30 שנה שהראה שאלה שרשמו מטרות הצליחו יותר. ואלה שלא רשמו? הצליחו פחות. 

לך תדע, אין לי תיעוד של המחקר וזה גם הרבה פחות מעניין. כי הדבר הוא פשוט אינטואיטיבי: הכתיבה (גם במחשב) מאפשרת התהוות של תהליך מיקוד, תהליך של חשיבה מוטה עשייה. 

ובמילים אחרות- רשמת? יש סיכוי שתזכור טוב יותר. 

לא רשמת? יש סיכוי שתשכח טוב יותר.

לא רק בעניין זיכרון מדובר כאן, אלה ביצירת המילה החמקמקה הזאת באנגלית- accountability- שבעברית עוד לא שמעתי מילה שמתורגמת אחת לאחד אבל אני הולך על "מחויבות לביצוע". 

ברגע שכתבת, שמרת והתייחסת, ישנה אנרגיה שנוצרת. אנרגיה שדוחפת את העניין קדימה, אפילו בקצת.

אז, קדימה, חברים, עת לקדיש מחשבה לרשום, למקד, להעלות בסולם סדרי עדיפות.... 

שנה חדשה בפתח ואיתה הרבה תקוות, שאיפות וכוונות טובות.​

החיים? זה הכל ענין של מבט...

לפני כשבועיים הייתה לי הזכות להרצות מול קבוצת הנהלה בכירה של חברה בורסאית בנושא:

"החיים? זה הכל עניין של מבט..."

תיאור ההרצאה:

כמה פעמים אנו פוגשים בעסקים, ובכלל בחיים, מצב שבו אנו אומרים בדיעבד, "למה לא עשיתי אחרת, פעלתי שונה, יזמתי או יצאתי מוקדם יותר?".

כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים על פי הנחות מסוימות, הבנה מסוימת ורק אחרי-כך מגלים... שאולי טעינו בזווית, ראינו רק חלק מהתמונה ולא את התמונה כולה?

בהרצאה "החיים? זה רק עניין של מבט...", יוצאים למסע חובק עולם, גדוש הומור ,סיפורים אישיים, חוויות, שאלות ממקום אחר, מסע שבו משולב מבטים נוספים על החיים ועל העסקים ומה שביניהם.

---

ואתם יודעים מה היה שם?

הרבה צחוק, כמה תובנות, מקום פתוח שאפשר היה לתהות לגבי החיים וגם להתגבש הלאה ולעשות אותם קצת אחרת...הם נהנו, אני נהניתי, לומדים הרבה מתוך הומור. 

וזה גם עוד מבט על החיים...