יום שלישי, 26 בינואר 2016

מבנה טוב יוצר עסק מצליח

לפני מספר שבועות אחד מהלקוחות היזמים והיקרים שלי, שיתף אותי בהתרגשות: " אתה לא תאמין רוני, כעת רק סיימתי את הספר שהשאלת לי וזה כבר שינה לי לגמרי את כל ההתייחסות שלי בעסק! 
אני כבר כתבתי 20 עמודים מתוך מה שיהיה "ספר החברה", המסביר איך הדברים צריכים להתנהל כאן, אני ממש מתרגש!" מדובר בספר הקלאסי של שנות ה 70, "The E-Myth", של מי שנהיה מיליונר מהספר הפשוט והחכם הזה, מייקל גרבר.
הוא התרגש, וגם אני, אך הייתי גם קצת מופתע היות ונתתי לו את הספר כ-4 חודשים קודם לכם והוא הסתובב איתו בתיק בלי לפתוח עמוד. 
רק בזכות טיסה ארוכה לחו"ל הספר יצא מהתיק ונכנס לו לראש
. ומאז...הוא מלא אנרגיה ודוחף קדימה!
אז על מה כל ההתלהבות הזאת? במילה אחת, "מבנה", בשתי מילים, "מבנה ומיקוד". כשלבעל עסק, מנהל או כל אדם אחר יש מפת-דרכים, נהלים לגבי מה עושים, מי עושה ומתי, הכל זורם טוב יותר, אפקטיבי יותר. 
במקרה הזה היצירה של מבנה כיצד העסק הקטן אמור להתנהל, איך יוצרים מחויבות ואיך בונים יחסים נכונים בין כל החלקים, עובדים, ספקים ולקוחות, רק זה כבר שחרר את המנכ"ל ובעל העסק לחיות קצת יותר מהחיים שלו עם הדבר שחשוב לו יותר בחיים- משפחתו. 
הלקוח היקר שלי למד את ההבדל בין לעבוד בעסק ולעבוד על העסק.
לעיתים מה שדרוש הוא להוריד משקפיים, לנקות אותן, לקחת קצת פסק זמן להתבונן לבד או ביחד עם מישהו מבחוץ (כמוני, למשל), שיכול לשאול כמה שאלות ואז כבר עולים על דרך חדשה. 
ואז מה שנשאר הוא רק להמשיך "להיות בדרך"! 

יום שני, 11 בינואר 2016

​מה ייתן לך כח להמשיך?

כשאנשים מרגישים תקועים הם נוטים להרגיש ש"הכל תקוע". 
זה כמובן לא נכון אף פעם. 
בכל מצב שיהיה, תמיד יש דברים שעובדים, למעשה רוב הדברים עובדים רק אנחנו לא רגילים לראות את זה ככה. כמו שזה. 
כמו כשאנחנו נמצאים במצב של חולי או פגיעה, כל תשומת הלב שלנו הולכת ל"מה פגוע" ואנחנו מתעלמים מכל מה של פגוע. 
כנ"ל עם מצב שחסר לנו ידע, תמיד יש לנו הרבה ידע אבל אנחנו מרוכזים היכן שאין לנו. 
לכן החוכמה היא לדעת את זה ולשאול את המתאמן השאלה שתשחרר אותנו להיות שם.
כך עושים באימון טוב, אימון מקצועי. לגלות את הדברים הרבים שנמצאים מתחת לפנס. 
לתת למוח ולהוויה שלנו להכיר בעובדה שגם שהכל נראה רע, יש שם את הטוב ועלינו להתחבר אליו לצמיחה הלאה.
מה ייתן לי כח להמשיך?

כשאנשים מרגישים תקועים הם נוטים להרגיש ש"הכל תקוע". זה כמובן לא נכון אף פעם. 
בכל מצב שיהיה, תמיד יש דברים שעובדים, למעשה רוב הדברים עובדים רק אנחנו לא רגילים לראות את זה ככה. 
כמו שזה. כמו כשאנחנו נמצאים במצב של חולי או פגיעה, כל תשומת הלב שלנו הולכת ל"מה פגוע" ואנחנו מתעלמים מכל מה של פגוע. 
כנ"ל עם מצב שחסר לנו ידע, תמיד יש לנו הרבה ידע אבל אנחנו מרוכזים היכן שאין לנו. 
לכן החוכמה היא לדעת את זה ולשאול את המתאמן השאלה שתשחרר אותנו להיות שם.

כך עושים באימון טוב, אימון מקצועי. 
לגלות את הדברים הרבים שנמצאים מתחת לפנס. 
לתת למוח ולהוויה שלנו להכיר בעובדה שגם שהכל נראה רע, יש שם את הטוב ועלינו להתחבר אליו לצמיחה הלאה.

יום חמישי, 7 בינואר 2016

​שאלו את עצמכם: מה האפשרויות הנוספות שיש לי?

כולנו בעלי וותק רב ב"אומנות התקיעות".
גם מי שחושב שלא, כי הדבר קורה במוחנו כל הזמן.
חונכנו בגיל מאוד צעיר להתמקד במטרה מסוימת, לחשוב שיש "דרך אחת" להצליח ואם אנחנו לא עושים את "מה שאמרו\לימדו\הזהירו" אז אנחנו לא שם.
לא נצליח.

וזה כמובן לא נכון.
בכל זמן נתון אנחנו יכולים לעשות דברים רבים, לפעול בדרכים שונות, לחשוב בדרכים שונות על מנת לפתור בעיות, לתכנן מהלכים, לקחת יוזמות.

הכל מתחיל בשאלה הפשוטה, שהיה גם שאלה עוצמתית ביותר: "מה עוד ניתן לעשות?" או "מה האפשרויות הנוספות שיש לי?"
אז בפעם הבאה שאתם פוגשים את מר או גברת תקיעות, תעצרו רגע, תרשמו לעצמכם רשימה עם כל הדברים השונים שישנם רק לא ראיתם אותם.
ואם אתם לא יודעים איך לראות אותם, אז כבר כדאי לשקול להיפגש עם אדם אחר שיכול לעזור לכם לראות את ה"לא נראה לעין"....

סרטון של רוני: מה עוד?​

יום ראשון, 3 בינואר 2016

איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים?

אנחנו בתחילתה של שנה אז במידה ולא שאלתם את עצמכם את השאלה הזאת בסוף דצמבר, עדיף עכשיו כי אף פעם לא מאוחר מדי. כדאי לשאול....למה כדאי לשאול אתם שואלים? הנה 5 סיבות מצוינות, לדעתי ומניסיוני:

1.     להסתכל 5 שנים קדימה לעתיד הוא פשוט הצעד החשוב ביותר בבניית חזון, ובלי חזון גדול ומרענן אתה מונע מעצמך את היתרון בלראות רחוק ולפעול קרוב.

2.     רק ככה מתחילים להבין איך המוח שלך ממש עובד, כי מן הסתם רוב היום אתה עסוק בכיבוי שריפות של היום-יום. כאן נולדת המילה "אסטרטגיה".

3.     עם התמונה של חמש שנים קדימה בראש אתה יכול להתחיל את התכנון שלך- זה מתחיל משם לכאן ואז עובר מכאן לשם.

4.     השאלה הזאת היא שאלה "פותחת", היא מזמינה חשיבה יצירתית ומי לא צריך חשיבה יצירתית לראות את מלוא התמונה והפוטנציאל?

5.     לשאול איפה אתה רוצה להיות בעוד חמש שנים מזמין את "כוחות השינוי" במוח, דבר שאם אתה נשאר בגישה חיובית שבהסתכלות יכול להוביל אותך להעלות בראשך ובשיחה עם אנשים שחשובים לך מספר רב של רעיונות לעסקים לחיים. מי לא רוצה לראות תמונה גדולה יותר, מרגשת יותר עם ציפייה גדולה לעתיד?

תתחילו לשאול: "איפה אני רוצה להיות בעוד 5 שנים?" ואז תן קצת זמן ואפשרות "לקבל אינפוט". דיבור עם עצמך בלאו הכי קורה בצורה רצופה כל יום וכל היום. כדאי מאוד לתת לדיבור הזה לראות רחוק רחוק, מעבר לאופק...שנה טובה!

יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

מחר לפני 12 שנים היתה הראשונה...

מחר לפני 12 שנים,ב- 1.1.2004,העברתי לראשונה שיחת אימון לאדם אחר. 
הוא היא ה"קרבן" ראשון שלי. חששתי מאוד לקראת השיחה הזאת, כמו שרובנו מתרגשים לקראת כל דבר שעושים בפעם הראשונה. 
הוא היה מנהל פיתוח עסקי בהיי-טק ואניהייתי מנהל פיתוח עסקי לשעבר בהיי-טק ומאמן "ביז-בז", כמו שנהגנו להגיד בסלאנג הצבאי של אז. 
חששתי שמא הלקוח ירגיש שזה לא כל-כך לעניין, שאני לא כל-כך לעניין, שכל מה שלימדו אותי ושבו התנסתי גם כמתאמן אישי בעבר אצל מאמן וותיק, כל זה ייווכח לקשקוש בלבוש, ללא ערך.


זה לא קרה, לשמחתי, כל החששות האמונות המגבילות התבדו. 
אני זוכר את ההתרגשות שלי שראיתי שמה שאני שואל והדרך שבה אני הלכתי בשיחה גרמו למתאמן לעצור, להרהר, להעיז לחשוב קצת שונה ולהתחיל לקחת אחריות על פעילות. 
זאת היתה הראשונה ואת החוויה הראשונה אנחנו אף פעם לא שוכחים, נכון?
מאז, נפלה לי הזכות להיות מאמן למאות אנשים ביותר מ 5000 שעות. הוכחתי לעצמי אז, וזה היה דבר שלא היה לי ברור לחלוטין, שיש בי ערך מקצועי רב לתת לאנשים בקידום חייהם המקצועיים והאישיים. 
התוודעתי לעובדה המשמחת מאוד שאני יכול להיות מאושר בנתינה לאחרים בעשיית דבר שכנראה טבוע בי ב-די. אנ. איי, משהו שעליו גדלתי בלי להרגיש, בדרך חשיבה והוויה שלא תמיד ייחסתי לה את החשיבות הראויה.

כרגע, מספר שעות לפני יציאתה של שנת 2015 וכניסתה של שנה חדשה לעולם, אני מוצא את עצמי במצב רוח מאוד מהורהר. למרות ההישג האישי הגדול שהיה לי אז, לפני יותר מ 12 שנים, לעבור מעבודה שלא סיפקה אותי לעיסוק כזה מבורך ותורם, משהו פנימי זז הלוך ושוב ושואל: איך לגעת ביותר אנשים, לסייע ביותר מצבים, להיות שם כקטליזטור ליותר פרויקטים, יזמים ומנהיגים השואפים להביא שינויים גדולים מתחת ידם? 
האימון האישי, הקוצ'ינג, על כל גווניו ושיטותיו, הינו ללא ספק כלי מלא-עוצמה, כלי המאפשר שינוי והגשמה אישית בצורה בלתי רגילה. 
רק מחשבה מהירה ונקודתית על חלק מאותם עשרות רבות של אנשים שהגיעו אלי לתהליך ויצאו משם עם הבהרה, מיקוד, תקווה, אסטרגיות פעילות חדשות... 
לא לדבר על היעדים שהוגשמו ועל המיזמים והמעברים שנולדו מתוך התהליך ובניית מערכת היחסים האימונית...כל אלה מסבים לי עונג רב. 
האימון הוא פלטפורמה של שינוי בין הטובות- אם לא הטובה ביותר- שאני מכיר. 
דרך האימון שינתה לי את החיים והיא מסוגלת לחולל שינויים רבים וטובים לעולם שלנו, והעולם שלנו דורש שינוי עמוק בדרך שבה הוא מתנהל.

אני תוהה בדיוק איך לגעת ביותר למען יותר... בינתיים מה שנותר הוא לאחל לעצמי שב- 2016 אצליח להרחיב הרבה יותר את הדרך הזו-למרות התהייה- ושיתאפשר לי לתת מה שיש לי לתת לאותם האנשים הרבים "אי-שם" שיכולים להיעזר ולצמוח ב"דרך האימון" לכל מי שהם רוצים ויכולים להיות!

ושלכולנו תהיה 2016 שבה נדע לסמן את ה"שרשראות הכובלות אותנו", הרי הן המחשבות המגבילות שבתוכנו, חוסר הפרגון וחוסר הביטחון החוגגים בתוכנו, והמחשבה "הקטנה" החוסמת את הדרך ל"מחשבה הגדולה". 
ברגע שנדע לסמן כבר נהיה בתחילתה של דרך חדשה, מלאת-אתגר, התרגשות והגשמה....דרך צלחה!

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

הסרט "המתמחה": כח האותנטיות שמגשר על פער הדורות

לעיתים אני מזדעזע כשאני מתבונן במה שקורה לדורות הצעירים שגדלים סביבנו.
אני יכול להעריך דברים פה ושם אבל לפעמים אני מתמלא דאגה וחשש ממה שהתפתח לנו פה מתחת לאף: צעירים שבקושי יודעים לכתוב משפט אחד בלי שגיאות, ששכחו מה זה לנהל שיחה עם אדם אחר ללא כל מיני צלצולים העולים מהאייפון שלהם, צעירים שאם זה לא בא מיד אז זה כבר לא מעניין, זה הופך להיות "חופר", היכולת הריכוז מצטמצמת ומצטמצמת לרמות מבהילות.
אני נרתע מהשטחיות של היעדר השקעת מאמץ לאורך זמן לעבר המטרה.
חסר לי סוג של אינטליגנציה רגשית, כבוד למשהו.
כמובן, אני שוקע בסטריאוטיפים רבים, אבל...

אז אשתי שואלת את השאלה היפה: "תנסה להיזכר כשאתה הייתי צעיר, איך אתה התנהגת כשהוריך- וכל הדור שלהם- הזדעזעו לא פחות?"

אני זוכר, כילד קטן בניו יורק. שלבשנו ג'ינס במקום חולצות עם עניבה מצחיקה; שדברנו וגם קצת עישנו את הגראס ולא נמשכנו ל"שנאפס" שלהם; שהתנגדנו להתמסדות שלהם למקצוע "בטוח" ונמשכנו לרעיונות חדשים, הלכנו אחרי אלה שהיו קצת יותר גדולים להפגין נגד המלחמה בווייטנאם, בעד זכויות של מיעוטים ובעד מודעות אקולוגית.
הדור שלי היה ממש בעקבות ה"היפיס" וילדי הפרחים שלא עשו יותר מדי בסופו של דבר אבל הובילו אותנו להתעניין במזרח ולהתרחק מהמערב.
אז כל דור והמרד שלו, כל דור והפער שלו מהקודם.

Bob Dylan- "The Times They are a Changin' "
Come mothers and fathers
Throughout the land
And don’t criticize
What you can’t understand
Your sons and your daughters
Are beyond your command
Your old road is rapidly agin’
Please get out of the new one if you can’t lend your hand
For the times they are a-changin

כשצפית בסרט "המתמחה" עלו בי מחשבות לא רק של גיל ופערים של הגיל אבל גם התהייה לגבי מה נשאר ומוסיף ערך ומה נעלם בלי ערך עם השנים.
נכנסתי לסרט בתחושות כבדות, יצאתי משם עם תחושות טובות- הוליווד עשה את שלו.

בסרט בן וויטאקר (רוברט דה נירו) הוא אלמן בן 70 שגילה שהפרישה לפנסיה קשה מאוד, למרות החוגים, הטיולים והחופש- חסר לו לשם מה לקום בבוקר.
הוא מחליט לחזור לשוק העבודה, והופך למתמחה מבוגר באתר אינטרנט בתחום האופנה, שהוקם ומנוהל בידי בחורה צעירה ולחוצה בשם ג'ולס אוסטין.
החברה גדלה ומתפתחת בקצב קדחתני, מכירות במאסה תוך כדי בלגן, והנה מגיע המתמחה בן 70 והוא נראה.... לא שייך לחלוטין אפילו פאתטי!

הוא מגיע לבוש בחליפה ועניבה, דואג כל רגע כשהוא קם לסגור את הכפתור בז'קט, כאשר כל ה"ילדים" סביבו מסתובבים בטי שירטס וג'ינס, מחוברים לאוזניות שלהם ודבוקים למסך אחד או אחר.
רואים את האיש המכובד הזה מתיישב ומוכן לעבודה כאשר המנכ"לית רוכבת על אופניים בתוך ה"מפעל"- שהוא בסה"כ חדר ענק מלא צעירים עם לפטופים, ועוד גאדג'טים, החדר הוא הכי "אופן ספייס" שתוכל רק לדמיין,
החדר מזכיר לי את תמונות של ה - sweatshops של תחילת המאה ה20 בניו יורק היכן שנשים ישבו 12 שעות ביום בתנאים מחפירים ותפרו שמלות לבעל העסק.
מה ההבדל? כאן כולם מרוויחים יפה ובמקום לתפור שמלות כותבים קוד תוכנה, חוץ מזה שניהם נראים לי די קרוב לדימוי של "עבד" בעיני. איכס....

אני לא אקלקל לכם את הסרט, יש עלילה יפה, אם כי די צפוי.
מה שיפה בעיני הוא שבסופו של דבר ה"עב"ם" הזה בין 70 מצליח להוכיח את ערכו למרות הכל.
בתוך הבלגן של כל ההתנהלות הסטארט-אפית המהוללת, גיבורנו מראה עד כמה ניסיון ניהולי רב בעבר מביא תבונה, חוכמה וקבלת החלטות נכונה.
היכן שאין אינטליגנציה רגשית- כי כולם רצים אחרי המסך ולא ממש שמים לב לטיפוח תקשורת בין העובדים- מביא בן וויטקר את היכולת להקשיב לאחר ולשאול שאלות .
כשיש משבר, זה הסבא הטוב שיודע לנווט ולא ילדי הפלא המאוהבים באינסטגרם של עצמם.



בן וויטיקר- רוברט דה נירו שלנו - מצליח כי הוא מהווה משהו אותנטי שעובד גם כאשר העסק הוא "סופר סייבר", שגם עסק הכי "מגניב" באינטרנט, וכל העולם הדיגיטלי, מושתת על אותו עיקרון שחוצה דורות רבים: בסופו של דבר, עסקים, ארגונים והחיים בכלל מורכבים מאנשים, מיצירת אמון בין בני-אדם חיים, לא תמונות בפייסבוק. גם החבר'ס הצעירים שואלים את השאלה - "האם תהיה שם בשבילי כשאצטרך אותך מחר ?"

חבל, זה לא ממש ישנה את שוק העבודה כי הוא ידוע באכזריותו לאנשים שעברו איזה גיל מסוים, גיל שהוא נמוך בשני עשורים לפחות מהיכולת של אנשים מבוגרים לתרום תרומה משמעותית .
יש רק לקוות שמשהו יקרה בחברה שלנו, שמישהו יום אחד יתעורר ויבין את האיוולת הזאת שבסגידה לחדש והטכנולוגי על חשבון הבשל והמנוסה בדרכי העסקים והחיים.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

​זה הזמן לרשום מטרות ל 2016. להצליח ב 2016!

זה נשמע מאוד פשוט ,אתם לא שומעים את זה ממני פעם ראשונה, ואני לא המצאתי את זה,כמובן. 
מחקר אחרי מחקר מראה שאנשים שרושמים מטרות לעתיד מצליחים יותר להגשים אותן, מחקר אחרון שאני ראיתי דיבר על פי 9,יש עוד. 
ישנו גם מחקר שמדבר על מעקב אחרי בוגרי הרווארד במשך 30 שנה שהראה שאלה שרשמו מטרות הצליחו יותר. ואלה שלא רשמו? הצליחו פחות. 
לך תדע, אין לי תיעוד של המחקר וזה גם הרבה פחות מעניין. כי הדבר הוא פשוט אינטואיטיבי: הכתיבה (גם במחשב) מאפשרת התהוות של תהליך מיקוד, תהליך של חשיבה מוטה עשייה. 
ובמילים אחרות- רשמת? יש סיכוי שתזכור טוב יותר. 
לא רשמת? יש סיכוי שתשכח טוב יותר.

לא רק בעניין זיכרון מדובר כאן, אלה ביצירת המילה החמקמקה הזאת באנגלית- accountability- שבעברית עוד לא שמעתי מילה שמתורגמת אחת לאחד אבל אני הולך על "מחויבות לביצוע". 
ברגע שכתבת, שמרת והתייחסת, ישנה אנרגיה שנוצרת. אנרגיה שדוחפת את העניין קדימה, אפילו בקצת.

אז, קדימה, חברים, עת לקדיש מחשבה לרשום, למקד, להעלות בסולם סדרי עדיפות.... 
שנה חדשה בפתח ואיתה הרבה תקוות, שאיפות וכוונות טובות.​