מחר לפני 12 שנים,ב- 1.1.2004,העברתי לראשונה שיחת אימון לאדם אחר.
הוא היא ה"קרבן" ראשון שלי. חששתי מאוד לקראת השיחה הזאת, כמו שרובנו מתרגשים לקראת כל דבר שעושים בפעם הראשונה.
הוא היה מנהל פיתוח עסקי בהיי-טק ואניהייתי מנהל פיתוח עסקי לשעבר בהיי-טק ומאמן "ביז-בז", כמו שנהגנו להגיד בסלאנג הצבאי של אז.
חששתי שמא הלקוח ירגיש שזה לא כל-כך לעניין, שאני לא כל-כך לעניין, שכל מה שלימדו אותי ושבו התנסתי גם כמתאמן אישי בעבר אצל מאמן וותיק, כל זה ייווכח לקשקוש בלבוש, ללא ערך.
זה לא קרה, לשמחתי, כל החששות האמונות המגבילות התבדו.
אני זוכר את ההתרגשות שלי שראיתי שמה שאני שואל והדרך שבה אני הלכתי בשיחה גרמו למתאמן לעצור, להרהר, להעיז לחשוב קצת שונה ולהתחיל לקחת אחריות על פעילות.
זאת היתה הראשונה ואת החוויה הראשונה אנחנו אף פעם לא שוכחים, נכון?
מאז, נפלה לי הזכות להיות מאמן למאות אנשים ביותר מ 5000 שעות. הוכחתי לעצמי אז, וזה היה דבר שלא היה לי ברור לחלוטין, שיש בי ערך מקצועי רב לתת לאנשים בקידום חייהם המקצועיים והאישיים.
התוודעתי לעובדה המשמחת מאוד שאני יכול להיות מאושר בנתינה לאחרים בעשיית דבר שכנראה טבוע בי ב-די. אנ. איי, משהו שעליו גדלתי בלי להרגיש, בדרך חשיבה והוויה שלא תמיד ייחסתי לה את החשיבות הראויה.
כרגע, מספר שעות לפני יציאתה של שנת 2015 וכניסתה של שנה חדשה לעולם, אני מוצא את עצמי במצב רוח מאוד מהורהר. למרות ההישג האישי הגדול שהיה לי אז, לפני יותר מ 12 שנים, לעבור מעבודה שלא סיפקה אותי לעיסוק כזה מבורך ותורם, משהו פנימי זז הלוך ושוב ושואל: איך לגעת ביותר אנשים, לסייע ביותר מצבים, להיות שם כקטליזטור ליותר פרויקטים, יזמים ומנהיגים השואפים להביא שינויים גדולים מתחת ידם?
האימון האישי, הקוצ'ינג, על כל גווניו ושיטותיו, הינו ללא ספק כלי מלא-עוצמה, כלי המאפשר שינוי והגשמה אישית בצורה בלתי רגילה.
רק מחשבה מהירה ונקודתית על חלק מאותם עשרות רבות של אנשים שהגיעו אלי לתהליך ויצאו משם עם הבהרה, מיקוד, תקווה, אסטרגיות פעילות חדשות...
לא לדבר על היעדים שהוגשמו ועל המיזמים והמעברים שנולדו מתוך התהליך ובניית מערכת היחסים האימונית...כל אלה מסבים לי עונג רב.
האימון הוא פלטפורמה של שינוי בין הטובות- אם לא הטובה ביותר- שאני מכיר.
דרך האימון שינתה לי את החיים והיא מסוגלת לחולל שינויים רבים וטובים לעולם שלנו, והעולם שלנו דורש שינוי עמוק בדרך שבה הוא מתנהל.
אני תוהה בדיוק איך לגעת ביותר למען יותר... בינתיים מה שנותר הוא לאחל לעצמי שב- 2016 אצליח להרחיב הרבה יותר את הדרך הזו-למרות התהייה- ושיתאפשר לי לתת מה שיש לי לתת לאותם האנשים הרבים "אי-שם" שיכולים להיעזר ולצמוח ב"דרך האימון" לכל מי שהם רוצים ויכולים להיות!
ושלכולנו תהיה 2016 שבה נדע לסמן את ה"שרשראות הכובלות אותנו", הרי הן המחשבות המגבילות שבתוכנו, חוסר הפרגון וחוסר הביטחון החוגגים בתוכנו, והמחשבה "הקטנה" החוסמת את הדרך ל"מחשבה הגדולה".
ברגע שנדע לסמן כבר נהיה בתחילתה של דרך חדשה, מלאת-אתגר, התרגשות והגשמה....דרך צלחה!
