האמת היא שאני מזה שנים כבר התרגלתי שאנשים קצת לא מבינים בדיוק מאיפה אני מגיע עם חלק גדול ממה שאני חושב, מתכנן, ובמקרים רבים, גם מיישם.
כבר התרגלתי לחיוכים ומבטים של השתהות, לעיתים פרצופים עקומים, פה ושם צחוק מתפרץ וגם "כל הכבוד לך, רוני!", וגם תגובות מדי פעם של "חוסר הזדהות" ואף כעס מופגן על "איזו הפקרות!" .... גיי וייס, כל אחד עם העולם התגובות שלו...
הקטע הוא שאצלי זה בכלל לא נראה לי כזה way out there, זה נראה לי די טבעי וסביר, הייתי אומר אפילו "רציונלי". אצלי זה יותר עניין של זרעים והנבטה.
אני מאמין שכולנו זורעים רעיונות, חלומות, תקוות כל הזמן ופשוט "מאפסנים" אותם איפשהו בתודעתנו, יום אחד, בהנחה שאנחנו מספיק קשובים, בעלי passion ובעלי יכולת בסיסית לבצע, הרבה מהזרעים יכולים להנביט בדרך זו או אחרת. וכך קרה עם אוגנדה.
למעשה זה בכלל לא סיפור על אוגנדה, זה סיפור על בחור בשנות ה 20- במקרה הזה מדובר ברוני דוניץ דאז- שהתהלך לו שנה שלמה עם תרמיל על הגב במקומות רחוקים, מרתקים ואקזוטיים ברחבי אסיה, לרוב לבד או עם אנשים שהוא פגש על הדרך, תרמילאי, אדם שקבל הרבה עזרה, רצון טוב, חיבוק אנושי חם ואוהב מאנשים שאף פעם לא הכיר וגם לא זוכר בדיוק מי הם היום.
היתה לרוני דוניץ הצעיר הזה מפגשים מרתקים עם אנשים פשוטים באמצע הדרך, לא פעם אנשים עניים, כפריים, עובדי אדמה וקשי יום, דברים שלא מנע הם לפתוח לכבודו שולחן, לארח מכל הלב ולהתעניין בו, בדתו, בתרבותו, בארצו ובאנושיותו.
אז- ואולי גם מוקדם יותר- נוצרו הזרעים של הרצון "לתת חזרה".
לחזור יום אחד לא מהמקום של המערבי המתהלך עם תרמיל אלא אדם מבוגר יותר שיכול להעניק לאחרים דרך מה שהוא יודע, יכול לעשות, יכול להסביר וללמד.
ב 2012 החלטתי לחפש רעיון ודרך להתנדב בעולם השלישי לתקופת זמן. פגשתי באתר של "מטיילים מתנדבים" שנתנו לי את הרעיון לפרסם את נכונותי להעביר סדנאות ללא תשלום ופירטתי מה אני מציע להעניק. תוך כמה ימים הגיעה תשובה- עמותה בלב שכונת עוני בקמפלה, אוגנדה העוסקת בפיתוח אוריינות אצל נוער מנותק, גוף המחובר לעשרות ארגונים העוסקים ביזמות חברתיות, חלקם על בסיס חברתי- עסקי.
התכתבתי עם הגוף המעניין הזה ולאט לאט ליבנו וחידדנו מה אני מציע לעשות.
התלהבתי מהרעיון יותר ויותר, גם ראיתי את עצמי חי בקהילה שם לכמה ימים ואז מתעופף לי לטיול בטבע המרתק.
ואז בוטלה התכנית שלי, עקב אילוצים משפחתיים וכלכליים... זה לא הזמן, חשבתי, בתי בקורס קצינים, זה לא הזמן כעת יש יובש בעבודה, זה לא הזמן בני מתגייס עוד מעט נוסעים לטיול ביחד.
עברו שנתיים, היתה לי תכנית חלופית לעשות משהו קצת אחר ואז... פרץ מבצע "צוק איתן" ובני הגיע לעזה.... בוטל!!!
כשהגיעה 2015 אמרתי זהו, עד כאן! כשמתחילים לדחות לא מסיימים לדחות...השנה I will make it happen!... הצעתי לאשתי מירב המקסימה והזמנתי אותה להצטרף אלי, התלבטה (קצרות) ואמרה שלא מתאים לה.
אבל פרגון ותמיכה היה וישנו (לפחות לא התנגדות, בואו נגיד), וזה דבר שאין מה לדבר, בלעדיו קשה לנוע- יש למי להודות והוקיר בנושא, ללא ספק.
וכך זה היה, התנפלתי על התכנית, בניתי את הסדנאות בצורה מעמיקה וטובה יותר הפעם, יצרתי קשר עם גוף של תיירות קהילתית, גוף שמאמין כמוני שתיירות (וכן, גם תרמילאות) צריכה לתת ולהיטיב ישירות עם אנשי הכפר והשכונה.
ביחד בנינו קונספט לטיול.
שלב אחרי שלב, למדתי יותר על המקום, על האפשרויות, התכנון הלך והתעמק, עם האוכל בא התיאבון, נכנסו רעיונות של לעשות הליכה לראות גורילות ושימפנזה בטבע, לגור בבתים ובבתי אירוח רק של הקהילות עצמן.
לאט לאט נוצר תכנית של "התנדבות מקצועית- טיול" שיכולתי רק לחלום עליה לפני כמה שנים, רעיון שאולי נזרע במוחי לפני 3 עשורים ויותר?...
אז מה על האג'נדה?
בששת הימים הראשונים הפוקוס והאנרגיה מכוונים לסדנאות העצמה ליזמים חברתיים, גר ב""homestay אצל מנהל המרכז, מגיע לשם עם כל "ארגז הכלים" שלי, מותאם לאוכלוסיה- אני מקווה J- (כ-50 איש), מנהלי עמותות, פרויקטים חברתיים, יזמותיות עסקיות חברתיות (בנושאי בריאות, סביבה, אוריינות, פיתוח מנהיגות, בין היתר).
יהיה לנו שעות על קוצ'ינג, על פיתוח חזון ותכניות ניהול עצמי, בוקר על הסיפור ככלי בעולם העסקי והארגוני, בוקר על מאסטרמיינד, ו"קינוח" של mastermind-world cafe על שאלות "ממקום אחר", תהיה שם הרבה אינטראקציה בין המשתתפים, הרצאות והדגמות קצרות שלי בנושאים השונים, הפסקות להתרעננות, פה ושם אימון אישי וקבוצתי למנהלי המרכז, וגם, הייתם מאמניים? תעודות ותמונות ל"סיום מחזור".
הכל מוכן מראש ומתוכנן לפרטי פרטים, הכל חוץ מתשובות לשאלות שאין לי עליהן תשובה: האם החבר'ה יתחברו לדברים האלה? האם האנגלית שלי תהיה מובנת להם, ואף יותר, האם ועד כמה אני אצליח להבין אותם? האם יהיו מתנדבים שירימו את כפפה להשתתפות בפעילות? האם יפיקו, ייהנו, יגידו שהיה כדאי כל הסיפור הזה? האם אני באמת אצליח לתת להם ערך לחיים ולעבודה?
למרות שבאמת לא הייתה לי מוטיבציה עסקית בפיתוח התכנית הזאת, ראיתי, כפי שאמרו חז"ל, "שלא לשמה בא לשמה", ועם הזמן הבנתי שיצרתי פיילוט למוצר חדש לא רע בכלל, מוצר שיוכל להגיע ולתת ערך גם לקהלים עסקיים, יזמיים וחברתיים אחרים, גם באפריקה וגם לא באפריקה!
אז יצרתי קשר עם מספר גופים העוסקים בנושאים האלה בקמפלה ופתאום יש לי "שיחות היכרות" ביומן.
לך תדע, אני אשמח מאוד אם בפעמים הבאות יזמינו אותי- והפעם יעזור אם קצת כסף יזרום מהצד השני אליJ- מאוד ישמח וימלא אותי להרחיב פעילות מקצועית באפריקה, הרי שם קיימות 6 מתוך 10 הכלכלות הצומחות ביותר בעולם!
ולאחר ששת ימי מעשה... יהיו 9 ימי טיולים לטבע ולכפרים באזור שמורות הטבע בדרום מערב אוגנדה: נסיעה "תרמילאית" באוטובוס ציבורי של 9-10 שעות (כמו פעם...נחיה ונראה איך הגיף יעבור את זה גם בגילאי 50+....), טיולים לחיפוש גורילות ושימפנזה, לינה בבתי אירוח קהילתיים ובבתים של אנשים, תיירות קהילתית הדואגת להעסיק את אוכלוסית המקום בפעילות המחזקת אותן ומאפשרת להם בפרנסה בכבוד (כולל דברים "תיירותיי" בסגנון אוטנטי הכולל מוזיקה, ריקוד, הסבר על צמחי מרפא מקומיים, וטיולי טבע מודרכים עלי ידי בני המקום).
פה נעזרתי בארגון המקדם תיירות קהילתית ecotourism, אני מקווה שאכן תהיה תחושה של "אירוח קהילתי" אשר אינו מנצל את בני המקום ולא יעסקו יתר על מידה ב"הצגות" סתמיות למערבי הלבן שכבר לא כל-כך צעיר אבל עדיין מסתובב עם תרמיל על הגב..
.
התחושה? ללא ספק אחת של התרגשות אבל גם של "היכרות חדשה עם חבר וותיק", לא כמו ההרפתקאות בפעמים האחרונות שהייתי מלווה בבת-זוגי וילדי המקסימים, הפעם ה"חבר הוותיק" הוא לא אחר מאני, אני שמחבר דרך חדשה לדרך ישנה, אני שפותח ערוץ חדש מבלי ממש להרגיש אותו, הסקרנות התרבותית מתחברת לשיקולים "רציונליים" של מחשבה על בריאות, כלכלה ובטיחות.... ומחכה בכיליון עיניים לטיסה אשר תיקח אותי בשעות הלילה לעבר היבשת השחורה והמרתקת, שכה קרובה לנו פיזית אך כה רחוקה לנו נפשית, היבשת הנקראת "אפריקה".
זרעים שנזרעו לפני שנים הולידו את פריחת האביב. ואין כמו אביב להתחיל דרך חדשה...
