אתמול בדיוק לפני 30 שנה נחתתי ביפן..

אתמול בדיוק לפני 30 שנה נחתתי באוסקה יפן, לאחר שנה של טיול בדרכים, לפעמים לבד ולפעמים עם אחרים. 

זו היתה שנה שבה "זרמתי לי", בתוך הרים רבים וגם ערים רבות, בלעתי מרחקים ברכבות ואוטובוסים, חציתי גבולות, תרבויות, נופים, אבל הדבר שתמיד אזכור עמוק בנשמתי הם האנשים הרבים והטובים שפגשתי בדרך, שאותם "לקחתי איתי" עד עצם היום הזה. 

אני, האמריקאי- היהודי, או הישראלי- האמריקאי, או האמריקאי לשעבר שכבר ישראלי שבהווה, אבל  אולי פשוט אדם הנמצא "בין זהויות" לתקופה קצרה (או לא)...ה"אני" הזה הגיע אז לסוף פרק הטיול ותחילתו של פרק חדש ולא בדיוק ברור... מתחיל משהו חדש, מה בדיוק המשהו הזה לא יכולתי לדעת.

אתמול לפני 30 שנה לא יכולתי לדעת לאן הדרך תתמשך לי- כבר הייתי מחוץ "למפת הדרכים של הטיול המתוכנן"...לא יכולתי לדעת שצפוי לי עולם מרתק של אומנות לחימה, תורות הריפוי של המזרח, עבודה עם אנשי עסקים יפניים. 

לא יכולתי לדעת שמכאן ואילך העולם עומד להשתנות לי- התרמיל ירד מהגב והחליפה והעניבה יעלו על הגוף, מידי יום, לעיתים עמוק לתוך הלילה. לא יכולתי לדעת שבקרוב אחווה את הריגוש של אהבה יפנית אך כעבור שנה גם את הכאב של פרידה יפנית...

לא יכולתי לדעת שאשקוד על לימוד השפה היפנית, ובעתיד גם השפה הסינית (כשאגור ברפובליקה הסינית בטייואן)...

וגם לא יכולתי לדעת שבקושי אפגוש ישראלי במשך חודשים רבים ושהרפתקה הזאת תוביל אותי לשהות במזרח עוד כארבע שנים, רחוק מהכל כשאני רואה את הכל מרחוק.

קשה להאמין ששלושים שנים עברו, זה לא נתפס, אך למדתי חוויה מכוננת מהי--כי אני יודע שהבחור הזה בין 24 שנחת באוסקה אתמול לפני 30 שנה יצא משם, ומהמזרח בכלל, אדם שונה לתמיד.

אז אמריקאי אמרתי, גם ישראלי אמרתי, גם יהודי וגם "גלובלי" אמרתי...אבל פולני כבר אמרתי?

כי הפולניות גורמת לי לשאול את השאלה שכולנו שומעים ומשמיעים כה הרבה ביום- יום שלנו: "נו, אז מה יצא לך בת'כלס מכל הדברים האלה?". השאלה אמנם מקוממת אבל היא לגיטימית, ובעוד אני מתבונן במדפי הספרים במשרדי, עם הספרים והחוברות הרבות על לימוד יפנית, תרבות היפנית, וכנ"ל הסינית, וחושב לעצמי כמה זמן עבר מאז ששפתי דברו מילה בשפות האלה, אני בעצמי תוהה בשאלת המעצבנת "מה יצא לי"...

אבל אני לא נשאר שם יותר מדי זמן בתהייה הזאת, כי אני יודע איך לענות על השאלה, לפחות בדיבור עם עצמי. 

אני יודע ששם באוסקה לפני 30 שנה החל תהליך שנמשך עד היום הזה, תהליך שקירב אותי לחשיבה אחרת, הביא אותי לגעת, להפנים וללכת לאור חכמה שנובעת מהפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, אומנות הלחימה "איקידו", ועוד. גם כשניהלתי עסקים וקשרים בעולם, יפן "היתה שם", גם כשיצרתי שותפויות, יזמתי יוזמות וכתבתי מאמרים, יפן- והמזרח בכלל- היו שם, עמוק בתוכי, מבעד למה שנראה לעין. 

וכמובן היום, אני כמאמן, כמנחה במאסטרמיינד או כמרצה, לא היה וגם לא יהיה  רוני נפרד מאותו רוני שחי, חווה, התבגר והשתנה ביפן. אפשר להניח לשאלה הפולניה, לפחות עד הפעם הבאה שהיא תדחוף את עצמה שוב לתוך התודעה...

ובעצם, אם קשה לנו לפעמים להעריך את החלקים השונים שבעבר שלנו, מה נגיד על החלקים השונים שנמצאים אצל אחרים? 

אני חושב שכולנו טועים בראייה קצרה מדי בבואנו להבין, להעריך ולחבור אל האנשים שאיתם אנו באים במגע ביום-יום. יש לנו ראייה של "קורות חיים טכניים מדי", מתמקדים במה שהאדם למד, מה המקצוע שלו, מה הוא עשה ומסתפקים בזה. 

אבל האדם הוא הרבה יותר ממה שכתוב בקורות החיים, ואני מוכן להרחיק ולהגיד שהדבר החשוב ביותר לעולם לא יימצא ב דף "קורות החיים" שמשווק לכל עבר בעידן הדיגיטלי. 

כמנהלים, כמאמנים וכיועצים עלינו לדעת שה"מנוע" החשוב ביותר אצל האדם נמצא "בין השיטין", בנקודות המכוננות עבורו, מה שהן עשו לו ועבורו, איך השפיעו עליו להיות את מי שהוא היום.

עלינו להיזהר מהבינוניות הרווחת בשיחות שלנו עם אנשים, מועמדים לעבודה, שותפים לעבודה ולמלאכה. 

לא יקרה לנו כלום אם ניקח עוד כמה דקות להכיר יותר את האדם שמולנו, את הצד שלא בקורות החיים, כי זה הצד המעניין ביותר, החזק ביותר ועשוי גם להיות הצד החשוב ביותר ב"ת'כלס".

לי יש את היפן שלי שהתחילה אתמול לפני 30 שנה. ולך? מהי ה"יפן" שלך?

כמה זה עולה לנו? המחיר הכבד של יחסי-אנוש גרועים: מה שלא קוראים במאזן...

אתם מכירים את הבטוי soft- skills, כן? זה ביטוי שקיבל תנופה בשנים האחרונות, הרבה בזכות ארגוני היי-טק משגשגים שחשו את הצורך לבדל את ההשקעה שלהם בפיתוח יכולות הטכניות של העובדים והמנהלים מהמיומנות התקשורת והניהול. 

אז נולד הביטוי "soft skills", ונדמה לי שנולד ביחד עם זה התעדוף: קודם נקנה למנהלים\עובדים את היכולות לפתח ולעבוד עם המוצרים ואחר-כך "נדאג לשאר", אם ועד כמה שנשאר תקציב. 

זה מתבטא בסדרי העדיפויות, כמובן, קודם- כל הכסף הולך ל"צד הטכני" והצד ה"רך" תמיד נאבק להוכיח שיש לו תשואה על ההון, ROI- דבר שהוא לא תמיד יודע לעשות...

אני חושב שהגישה הזאת טועה ומטעה, והייתי אומר אפילו "מסוכנת לבריאות". 

ארגונים רבים מדי פשוט אינם מבינים עד כמה זה עולה להם כשמנהלים רבים פועלים באוירה היכן שה soft-skills הם "על הפנים", וספציפית כאשר "התקשורת האנושית" ומידת שיתוף הפעולה אינם במרכז האג'נדה.

האם מישהו פעם עצר וחשב לעומק- כמה זה עולה לנו? 

כמה זה עולה לנו כאשר מנהלים נמצאים באוירה של תחרות פנימית ולא שיתוף פעולה, כמה זה עולה כאשר פוליטיקה ארגונית שולטת בדינאמיקה בין אנשים, שחסרות פתיחות וכנות של ממש בין מנהל אחד למשנהו, כאשר חוסר אמון וסודיות מוגזמת נותנים את הטון, היכן שחשדנות ו"טריטוריאליות" יתרה שוררות, ובסוף המידע לא מגיע למקום הנכון, בדרך הנכונה לאנשים הנכונים בארגון?

כשמדברים על עלויות חייבים לבדוק מספרים, כמובן, אז הנה ממצאים ממחקרים בארה"ב ואנגליה על עלויות תקשורת לקויה בארגונים: 37 מיליארד דולר!! 

זה מתחיל בעובדים שלא הבינו נכון מה שנאמר להם (וכתוצאה מכך שכחו דברים, טעו או פשוט לא הבינו נוהלים ותהליכים עסקיים, פעלו ללא הגדרת תפקיד אפקטיבית, או כל השלושה ביחד). 

בחברות שבהן ישנם יותר מ 100,000 עובדים (לא נפוץ במחוזתנו, כמובן) מצאו שכל חברה בממוצע הפסידה 62 מיליון דולר. 

נתון אחר: הפסדים של למעלה מ 26,000$ לעובד לשנה בגין הפסדים בייצור אשר נבעו כתוצאה ממחסומי תקשורת בארגון. 

ובצד החיובי: ארגונים שהמנהלים שלהם היו ידועים כ"בעלי תקשורת מאוד אפקטיבית" הניבו 47% יותר תשואה לבעל המניות מאשר ארגונים, שאותם הובילו מנהלים עם תקשורת פחות אפקטיבית.

בארגונים שבהם התקשורת נחשבת "לא אפקטיבית", ששם בדרך כלל יש "פוליטיקה ארגונית" בכל פינה, חדר ומסדרון, מוצאים עוד כמה נזקים שאף ארגון לא חפץ בהם:

· תחלופה גבוהה של עובדים

· אחוז גבוה של העדרות עובדים ממקום העבודה

· שירות לקוחות לקוי

· ניהול שינויים לא אפקטיבי

· אי-עמידה בזמנים באספקת מוצרים

· הוצאות משפטיות גבוהות בגין תביעות משפטיות

אם כבר דברנו על התוצאות, בואו נביט רגע היכן מתהווים התהליכים השונים המייצרים את ה"מכות" האלה:

· כאשר אין הקשבה מספקת בארגון, איך אנשים מרגישים בדיוק? יש מישהו שממש אוהב להרגיש "בורג במכונה"? איך אנשים מרגישים שמנחיתים עליהם דברים בלי לשאול את דעתם, ופעמים רבות ללא ידע מוקדם כלל? 

מה זה בדיוק עושה ל"מוח היצירתי" של אדם שאינו מרגיש חלק מהעניין, אינו חש מוערך על ידי מנהליו ומעסיקו? שמעתם על "ראש קטן" והנזק שהוא יכול לעשות? אז חפשו אותו כאן במצב הזה, הוא נמצא שם לעיתים קרובות...

· במקום שיש חשדנות תמיד ישנו זרע לעוד חשדנות, וכאשר יש לך מידע מועיל, חשוב ותורם, האם אתה באמת תרוץ לאדם שאליו אתה מתייחס בחשדנות ותספר לו את כל אשר אתה יודע? ממש לא!

· במקום שיש תחרות יתרה בין "קולגות" האם למישהו באמת מתחשק לתת ולעזור לשני, לשאוף לשיתוף פעולה בצוות, למרות כל הדיבורים היפים של ההנהלה?

· מה עם הבדידות? כאשר עובדים ומנהלים מפחדים לטעות, ישר יורד הרצון לנסות, להעיז, לחשוב אחרת....כולם עלולים לחטוף, מרגישים לבד ומנותקים....אז מה קורה עם תהליך קבלת ההחלטות, ויותר חשוב, איכות ההחלטה שיוצאת בסוף?

· על מוטיבציה דברנו? אדם שחושד, לא בוטח, לא מרגיש ביטחון, לא מרגיש נתמך, אתה באמת חושב שהוא "ייתן את הכל למען המולדת", למרות שההנהלה דיברה על ה"חשיבות העליונה של המשאב האנושי", הבטיחו "בונוסים", ואולי גם איימו ש"אם לא תגיעו ליעד אז יכול להיות שהחברה לא תשרוד..."- זה לא משכנע אף אחד!!

מה קורה שערכים הפוכים נכנסים לעניין, אותם ערכים שמהווים את הבסיס של מודל ה 

DunetzMastermind - המאסטרמיינד- דהיינו, הקשבה ממקום נקי, כבוד הדדי, חשיבה חיובית וסינרגית, תמיכה, יצירתיות ו"חשיבה ביחד" ולא כל אחד בסיילו  שלו?

דוגמא אחת מחברה רב-לאומית בתחום מוצרי צריכה שעברה תהליך של ייעוץ ארגוני עם דגש על "ערכים אנושיים" והתמודדה עם ירידה מאוד דרסטית במכירות, וכתוצאה, נאלצה להוריד עלויות במיידי. 

בישיבת המנהלים, במקום "מי-מריבה" החליטו לעשות את זה "אחרת": במקום לעסוק במצגות "כאסחיסטיות", האשמות הדדיות, וויכוח על מי חייב לחתוך איפה, הלכו לכוון אחר- "חשיבה ביחד, אחד למען האחר"...התחלקו לזוגות, קבוצות קטנות, תרגילים שונים עם המטרה, "איך אפשר לעזור לכל מנהל למצוא את הדרך לחסוך סכום כסף רציני מבלי לפגוע בפעילות שלו(ה)". 

ברגע שהמוחות היו "ביחד", האגו נשאר מחוץ לדלת, החשיבה נהייתה מעשית, יצירתית, אמפתית. 

הביאו פתרונות שהביאו לחיסכון של מאה מיליון דולר! 

למה זה קרה? 

כי ברגע שהגדירו מחדש את המטרה, הלכו לשיחה חיובית וחשבו ביחד, אחד למען האחר, השתחררה עוצמה גדולה מאוד בישיבה והתוצאות הגיעו בהתאם. 

זאת רק דוגמא אחת, יש עוד רבות וטובות...

חז"ל אמרו ש"החיים והמוות ביד הלשון"- הם כמובן לא התכוונו לארגונים אלא לאדם באשר הוא אדם, אך נזקים הם אותם נזקים. 

יחסי-אנוש גרועים בארגון מהווים פצצה מתקתקת המאיימת על החיים. עם יחסי אנוש חיוביים בונים גשרים ואיתם רק השמיים הם הגבול...

כשאנונימי כותב כדאי להקשיב

נכתב על ידי "אנונימי" (מעניין מי זה כל האנונימיים האלה החכמים...)

 

בני אדם מאבדים את בריאותם

כדי לצבור כסף,

ואז הם מאבדים את כספם

כדי להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד

הם שוכחים את ההווה,

וכך אינם חיים לא למען ההווה

ולא למען העתיד,

ואחרי שהם חיים

כאילו לעולם לא ימותו -

הם מתים כאילו מעולם לא חיו.

שמנהלים ובעלי עסקים מדברים על החיים ועל המוות...

מישהו חכם פעם אמר לי משהו שלא אשכח: "רוני, תדע לך כשיש לך 5-6 אנשים מצויינים אז אתה יכול לעשות כמעט כל דבר!". במשך השנים ראיתי את החוכמה הכבירה בדבר הזה, לא יודע אם המספר הוא הדבר החשוב אלא איכות האנשים מכל הבחינות: ראש, לב, רצון וחיבור אחד עם השני...

אני חייב להגיד שחשבתי על זה בשבוע שעבר והייתי לא טיפה גאה במאסטרמיינד מנהלים ובעלי עסקים, הפעם היון 13 איש, כולל 3 אורחים, קבוצה שרצה כבר 8 שנים (ויש מצטרפים ופורשים כל שנה, דבר שלא פוגם בעבודת הקבוצה). בשבוע שעבר נתתי להם נושא לגמרי לא פשוט להתמודד איתו, במסגרת השיח החוקר, הפתוח והתומך של מודל ה DunetzMastermind- הייתי גאה לראות איך הדבר התגלגל לאורך הערב, חלק בתכנון קפדני וחלק ממש לא...

הנושא היה "החיים, המוות ומה שביניהם", והייתם צריכים לראות איפה זה פגש כל אחד ואחד...הרי ידוע לנו שדבר הכי בטוח בחיים זה סוף החיים, וגם לבעלי עסקים ומנהלים, do-ers קלאסיים, יש מקום שבו הם עוצרים ועושים חשבון עם עצמם—"האם אני עושה את הדברים הנכונים, במינון הנכון, עם האנשים הנכונים?" .. זה לגמרי לא טריוויאלי לבקש מאנשים להסתכל פנימה, וזה ממש "פנימה", ולהתעמת עם שאלות כאלה- פשוט מרגש לראות כשאנשים מדברים לא מהראש וה"פלסף" שכל-כך מאפיין שיחות במקום עבודה ואפילו בסלון הבית, כאשר מתמודדים עם ערכים, בחירות ועם השאלה שאין לנו לאן ללכת איתה, מצד אחד- אך יש לנו הרבה לאן ללכת איתה, מאידך- "אילו הייתם יודעים שנשארה לכם רק שנה אחת, מה הייתם עושים אחרת?". יש כאלה שהיו סוגרים את הבסטה ויוצאים לטייל בעולם, יש כאלה שהיו קודם-כל עושים סדר ביחסים האישיים, אלה שהיו לוקחים את הסיכונים שמעסיקים אותם כל-כך, וגם אלה שהיו ממשיכים לעשות את הכל בדיוק כמו היום...

האמת היא, והיא לא נעימה אבל זאת היא האמת, גם בעידן הסופר-סופר טכנולוגי שלנו, כי אין לנו שום שליטה על סוף חיינו, כי אף אחד לא מודיע לנו, אך יש לנו לא מעט שליטה על איכות חיינו, וזה כבר מגרש עם הרבה מאוד תנועה ואקשן.

הידעתם כל שעון חדש, "טיקר", "שעון המוות", שמודיע לך (נגיד...) על כמה זמן נשאר לך? אפשר לקנות, לא יקר, הנה הלינק...קונים?

http://www.youtube.com/watch?v=wxKLAxUzozY

רוב החברים והאורחים האיכותיים לא היו קונים, אבל אני לא בטוח שזה רעיון כל-כך רע. אם רק תחשבו על מה שסטיב ג'ובס ז"ל פעם אמר:

"הידיעה שאני אהיה מת בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו מעולם כדי לעזור לי לקבל את ההחלטות הגדולות בחיים מכיוון שכמעט כל דבר – כל הציפיות החיצוניות וכל הגאווה כל הפחד ממבוכה או מכישלון – הדברים האלו פשוט נופלים בפני המוות, משאירים רק את מה שחשוב באמת", מתוך נאום באוניברסיטת סטנפורד בטקס סיום הסמסטר, אביב 2005.

דברים קשים? אני לא חושב...כי באמת לחשוב, לדבר, להתייחס למוות כחלק מהחיים וכשעון מעורר הוא, לדעתי, דבר חשוב ואין כמוהו...לא להיכנס לאובססיה ופחד אלא לראות את הפעמון שקורא לך להיות יותר "אתה", להיות יותר עם עצמך, ואולי פשוט להיות יותר עם כל הדברים הנפלאים שיש לך- ושרק לך יש- כל זמן שהם כאן, עכשיו, לידנו, איתנו...

איזו זכות להיות עם ולהוביל את הגרעין המקסים זה של המאסרטמיינד שאין נושא שגדול מדי ואין דבר שקטן מדי בעיניהם. ובמילים אחרות, לאהוב את מה שיש....ויש המון מה לאהוב...

קליפ קצר וקולע: Life is Short

http://www.youtube.com/watch?v=brsI6z13Su8

עכשיו השאלה הגדולה: איך מתנהלים עם הבוס?

ולמה השאלה הגדולה? כי אם תשאל 10 אנשים מה הדבר שהכי קשה להם בעבודה- או לחלופין הסיבה שבגינההם רוצים לעזוב- אז תראה שבערך 8-9 מהם יגידו לך "לא מסתדר עם הבוס!"...

עכשיו אני ממש אבל ממש לא הולך להגיד לכם על 10" נקודות ליחסים מושלמים עם המנהל שלך" או משהו כזה, כי מספיק יש לנו חרטא על הראש כל היום מה "10 דרכים לאושר ועושר..."...די, לא לכוון הזה...

אז מה כן? אני יכול להגיד לכם בביטחון רב ועם ניסיון רב שהדרך שבה אתם עונים על השאלה שמוצבת בפוסט הזה היא הדרך שאתם צריכים לבדוק היטב היטב מה יעילותה, כי במקרים רבים מאוד כאן קבור הכלב!

קודם-כל ווידוי קטן: בחמש עשרה השנים שעבדתי תחת בוסים בתפקידים שונים של ניהול, שווק, מכירות, פרויקטים, אני חושב שעניתי לא טוב על השאלה הזאת. 

חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום, אז אם מישהו יכול לעשות לי rewind 25 שנה אשמח להתחיל מחדש. 

הטעויות שלי היו רבות ושונות, דוגמאות: חשבתי שהבוס יבין לבד מה הערך שלי ולא אצטרך להגיד לו- טעות. 

חשבתי שהבוס מתקשר כמוני, אוהב לחשוב ולחקור לעומק, לנתח, לחשוב קצת אחרת- טעות. 

חשבתי שלבוס גם חשוב איך מרגישים, שגם לו חשובה מוטיבציה, בניית מערכות יחסים- לא תמיד, לא פעם טעות גדולה. 

חשבתי שהבוס קצת יותר רחב- אופקים מעבר למשימה הפשוטה, מה"דרך שלו"- לא כך הדבר. 

וכן, חשבתי שגם לבוס חשוב הצד האתי של העניין- טעות בכמה מקרים מהותיים.

אז מה, כן? או קיי---עברו שנים, כבר הצלחתי ללמוד על אז, ללמוד איך להסתכל על תקשורת בין-אישית, הצלחתי לראות היכן אני נכשלתי והיכן אני טעיתי...

הלכתי מעבר והבנתי מתי כן צדקתי ומתי כן יכולתי לאחות את הקרעים לו רק ידעתי כמה דברים על "תקשורת בוסית". 

הצלחתי לעזור לאנשים רבים עם התקשורת שלהם, שהמילים והכוונות שלהם יגיעו ליעדם באפקטיביות...

פרופסור יצחק אדיג'ס, בין יועצי הניהול המפורסמים והטובים בעולם לעניות דעתי, פיתח מודל מאוד חכם על "סגנון ניהולי"- חפשו בגוגל ותקראו, בגדול הוא  מחלק את עולם המנהלים לארבעה סגנונות, כל אחד עם הסגנון שלו. 

לצורך הפוסט הזה רק אזכיר את הנושא, אולי בפוסטים עתידיים ארחיב איך אני רואה את זה הלאה:

P= Producer- החבר'ה האלה הם סופר-משימתיים, פונקציונליים, יצרני תוצאות וביצועיסטיים. קצרי- טווח. 

צריך לדבר איתו ב"שורה תחתונה", זה מה שהוא מבין. 

שימו לב- זה הסגנון הדומיננטי בישראל אז אם נכוותם כאן (כמוני...) תדעו לכם שכדאי לראות כמה התקשורת שלכם לא מדברת את השפה הזאת....

 A=Administrator - הולך לפי הספר, מאוד יסודי, לא אוהב הפתעות, גישת "מנהלן", חשוב וחסר בארץ ,הדרך שמדברים אליו זה דרך פרטים, נוהלים, סדר וארגון....זהרו עם ה"רעיונות היצירתיים " כאן! ...

E=Entrepreneur- החדשן והיזם, מאוד נפוץ בארצנו, רואה את החזון, הנולד אבל לא כל-כך כמה מטרים קדימה....מאוד לא סובלני לפרטים, נוהלים, מה "אמור להיות" ומה אמר בדיוק אתמול---או ואבוי לך אם תביא לו משהו ארוך, מנומק עם הרבה פרטים- מת על הברקות חדשות!...

ואז יש לנו את ה I=Integrator- מתכלל בני אדם, the people person, איש שרוצה שאנשים יקשיבו, יעבדו ביחד, מאמין ב networking,איש של פשרות, צוותים...סגנון קל להסתדר איתו אבל- האם אצלו הכח בארגון? 

האם הוא אומר לך את האמת או מה שאתה רוצה לשמוע על מנת לא להיפגע?

וזהו, ממש על קצה המזלג, כי כשאתה בונה תקשורת עם הבוס- ואין מנוס ממנה- היה זהיר שאתה יודע מי עומד מולך. 

זה לא משנה קצת, זה משנה המון!! בניית מערכת יחסים עם הבוס= התנהלות נכונה עם הבוס...

אם לא תדע איך אז כדאי להתחזק כאן---כי הבוס הוא הבוס, like it or not!

מה קורה כשהדרך מתמשכת?

שאלה לא קלה... כי בעולם שלנו ובחינוך שקיבלנו הצורך שלנו "לדעת", לדעת מה יהיה, שיהיה, שיהיה טוב, שיצליח, גובר על הכל. וזה מובן, בוודאי מובן... אבל  יש רק בעייה אחת קטנה... פיצית.... שהאמת היא שאין לנו שום תעודת ביטוח על שום דבר בחיים! יש לכם בעייה עם זה, אז תפנו אל אלוהים, (אם יש כזה דבר, לשיקולכם... ),זאת המחלקה הנכונה.

ובעולם שאין בו תעודת ביטוח לשום דבר אין מנוס מלפתח תקוות, תכניות, יעדים, שיטות, טכניקות ואולי יותר מכל אלה... ביטחון עצמי, הביטחון בכוח שלך להתמודד, להתגבר, ליפול ולקום, לפנות ימינה ואז אולי שמאלה אם לא עובד, ללמוד, לנסות ולהתארגן שוב.

עכשיו, אם תלבישו על חוסר הוודאות הזה את הרצון לעשות שינוי, לעבור מקצוע, להקים יזמות, לעשות כמה כאלה דברים ביחד- מה למעשה אתה יוצר? הרי אתה יוצר עוד חוסר וודאות על חוסר הוודאות שכבר היה... מצב קשה, לא?

אז, לא בהכרח, רק זה דורש מאיתנו לא מעט, להכיל בעצמנו את היכולת להיות מבולבלים ולהמשיך הלאה, למרות כל השאלות המעצבנות ששואלים אותנו ושאנחנו שואלים את עצמנו.
כולנו מכירים את החלק הזה בתוכנו, אני קורא לו החלק ה"בטחוניסטי", ולא במובן הצבאי כמובן.
כולנו- או רובנו- מכירים את האדם הזה שעומד לידנו, או לא רחוק מאיתנו, שמוכן בכל רגע להגיד לנו למה זה לא יעבוד, למה זה לא עבד בעבר, וכמה שאתה נאיבי ומרתף רק לחשוב על זה...

קוראים לזה "לחבק את הבילבול", התכונה שלתת לבילבול להביא אותנו לרפלקציה יותר עמוקה, יותר אמיצה, היכן שהשאלות עולות שלא נותנות לנו להסתובב בתוך חלומות אלא דורשות תקווה וחזון.

http://thoughtleadershipleverage.com/2010/04/embracing-confusion/

זוכרים את השיר של הביטלס ""The Long and Winding Road? איזה מנגינה מרגשת! אבל ככה זה חברים, לדעתי לפחות, התהליכים פשוט לא ליניאריים- ולא חשוב כמה שנרצה שיהיו כאלה- אלא אנחנו נזרקים פעם אחר פעם לצומת אחת, לפעמים צומת אחרת, ולפעמים, מה לעשות, חזרה לאותה צומת שבה כבר היינו (אוי כמה שזה מעצבן!)!

אין מנוס, אבל לא להתייאש כי החיים והעסקים מראים לנו פעם אחר פעם שיש אוכל טוב בסוף המסלול, שאנשים רבים וטובים (וגם פחות טובים) לקחו את חוסר הוודאות הזה, חיבקו אותו והגיעו למקומות ודברים נפלאים.

אז אולי זה פשוט הפתגם הסרבי שאהוב עלי בסופו של דבר: "בטח בעצמך ובסוסך". כל אחד עם הסוס שלו...

 

איך יוצאים מכלוב הזהב?

אנשי היי-טק, וגם אם לא, אתם מכירים את המושג "כלוב הזהב"?
זה המקום שבו העבודה מזינה אותך במשכורת ותנאים בשמים ואתה נשאר שם.... ונשאר שם... ונשאר שם למרות שאתה מקטר.... ומקטר...ומקטר... כי פשוט זה לא המקום שבו אתה רוצה להיות, ולא יעזור שום דבר אחר- פשוט צריך לקבל את האומץ והמחויבות האישית לך לעשות את הצעדים הדרושים! כמובן, כל זה היא החלטה לא פשוטה כשיש משפחה, ילדים, אולי חובות והרבה מאוד ציפיות של כולם...

במקרה הזה, כשמתחילים איתי תהליך אימון, זה לבנות את החזון, את מפת הדרכים, לקחת את התמונה הגדולה ולפרוט לצעדים קטנים ומדודים... להכפיל כח, להכניס יעדים, לגרום לך לשכנע ולתרום את ה"סביבה" כי בלעדיה יהיה קשה, ואנחנו רוצים להצליח במשימה הזאת...

כמו שאורי (שם בדוי) איש היי טק, בן 40+ שבא אלי עם הרצון לעזוב את תפקידו כמנהל מכירות, אך לא אזר את האומץ לבצע... ואז יום אחד שהריח שדברים לא טובים קורים בחברה הוא הרים את הטלפון... בנינו עבודה משותפת של מספר חודשים שבהם הוא בנה לעצמו את העתיד.

לא היה קל כמובן אבל עכשיו, כעבור 5 שנים הוא סיפר לי  "את האורי ההוא אני בקושי זוכר. הוא נראה לי מהוסס אפילו קצת כבוי... הצעד שלקחתי פתח בפני עולם חדש ואני לא יכול להעלות על דעתי משהו אחר היום כי זה פשוט אני!".

כיום אורי בעל חברת תוכנה בינלאומית. הוא הבוס של עצמו.

בסופו של דבר זה עניין של החלטה. וכל החלטה טומנת בחובה את עניין של להעדיף את A  על B  ואולי שניהם על C. ומאחורי זה נכנס העניין של ערכים, של תפיסת עולם, מה חשוב לנו באמת בחיים ועד כמה אנחנו מוכנים לנער את הסירה על מנת להגשים בחיים. יש אנשים שהדבר בא להם יותר בקלות, אלה שלא, ויש גם סוגי אופי שלא מסוגלים לפרוץ אף על פי שהיו רוצים. ויש כאלה שזה לא כל-כך נורא והכלוב הוא לא באמת כלוב עבורם...

ומה אתכם? איפה אתם?...אני את אורי לא שוכח, הוא בחר בדרך והוא הבוס של עצמו- לטוב ולרע..