‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת בין תרבותית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תקשורת בין תרבותית. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 27 במרץ 2014

אתמול בדיוק לפני 30 שנה נחתתי ביפן..

אתמול בדיוק לפני 30 שנה נחתתי באוסקה יפן, לאחר שנה של טיול בדרכים, לפעמים לבד ולפעמים עם אחרים. 
זו היתה שנה שבה "זרמתי לי", בתוך הרים רבים וגם ערים רבות, בלעתי מרחקים ברכבות ואוטובוסים, חציתי גבולות, תרבויות, נופים, אבל הדבר שתמיד אזכור עמוק בנשמתי הם האנשים הרבים והטובים שפגשתי בדרך, שאותם "לקחתי איתי" עד עצם היום הזה. 
אני, האמריקאי- היהודי, או הישראלי- האמריקאי, או האמריקאי לשעבר שכבר ישראלי שבהווה, אבל  אולי פשוט אדם הנמצא "בין זהויות" לתקופה קצרה (או לא)...ה"אני" הזה הגיע אז לסוף פרק הטיול ותחילתו של פרק חדש ולא בדיוק ברור... מתחיל משהו חדש, מה בדיוק המשהו הזה לא יכולתי לדעת.

אתמול לפני 30 שנה לא יכולתי לדעת לאן הדרך תתמשך לי- כבר הייתי מחוץ "למפת הדרכים של הטיול המתוכנן"...לא יכולתי לדעת שצפוי לי עולם מרתק של אומנות לחימה, תורות הריפוי של המזרח, עבודה עם אנשי עסקים יפניים. 
לא יכולתי לדעת שמכאן ואילך העולם עומד להשתנות לי- התרמיל ירד מהגב והחליפה והעניבה יעלו על הגוף, מידי יום, לעיתים עמוק לתוך הלילה. לא יכולתי לדעת שבקרוב אחווה את הריגוש של אהבה יפנית אך כעבור שנה גם את הכאב של פרידה יפנית...
לא יכולתי לדעת שאשקוד על לימוד השפה היפנית, ובעתיד גם השפה הסינית (כשאגור ברפובליקה הסינית בטייואן)...
וגם לא יכולתי לדעת שבקושי אפגוש ישראלי במשך חודשים רבים ושהרפתקה הזאת תוביל אותי לשהות במזרח עוד כארבע שנים, רחוק מהכל כשאני רואה את הכל מרחוק.

קשה להאמין ששלושים שנים עברו, זה לא נתפס, אך למדתי חוויה מכוננת מהי--כי אני יודע שהבחור הזה בין 24 שנחת באוסקה אתמול לפני 30 שנה יצא משם, ומהמזרח בכלל, אדם שונה לתמיד.

אז אמריקאי אמרתי, גם ישראלי אמרתי, גם יהודי וגם "גלובלי" אמרתי...אבל פולני כבר אמרתי?

כי הפולניות גורמת לי לשאול את השאלה שכולנו שומעים ומשמיעים כה הרבה ביום- יום שלנו: "נו, אז מה יצא לך בת'כלס מכל הדברים האלה?". השאלה אמנם מקוממת אבל היא לגיטימית, ובעוד אני מתבונן במדפי הספרים במשרדי, עם הספרים והחוברות הרבות על לימוד יפנית, תרבות היפנית, וכנ"ל הסינית, וחושב לעצמי כמה זמן עבר מאז ששפתי דברו מילה בשפות האלה, אני בעצמי תוהה בשאלת המעצבנת "מה יצא לי"...

אבל אני לא נשאר שם יותר מדי זמן בתהייה הזאת, כי אני יודע איך לענות על השאלה, לפחות בדיבור עם עצמי. 
אני יודע ששם באוסקה לפני 30 שנה החל תהליך שנמשך עד היום הזה, תהליך שקירב אותי לחשיבה אחרת, הביא אותי לגעת, להפנים וללכת לאור חכמה שנובעת מהפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטית, אומנות הלחימה "איקידו", ועוד. גם כשניהלתי עסקים וקשרים בעולם, יפן "היתה שם", גם כשיצרתי שותפויות, יזמתי יוזמות וכתבתי מאמרים, יפן- והמזרח בכלל- היו שם, עמוק בתוכי, מבעד למה שנראה לעין. 
וכמובן היום, אני כמאמן, כמנחה במאסטרמיינד או כמרצה, לא היה וגם לא יהיה  רוני נפרד מאותו רוני שחי, חווה, התבגר והשתנה ביפן. אפשר להניח לשאלה הפולניה, לפחות עד הפעם הבאה שהיא תדחוף את עצמה שוב לתוך התודעה...

ובעצם, אם קשה לנו לפעמים להעריך את החלקים השונים שבעבר שלנו, מה נגיד על החלקים השונים שנמצאים אצל אחרים? 
אני חושב שכולנו טועים בראייה קצרה מדי בבואנו להבין, להעריך ולחבור אל האנשים שאיתם אנו באים במגע ביום-יום. יש לנו ראייה של "קורות חיים טכניים מדי", מתמקדים במה שהאדם למד, מה המקצוע שלו, מה הוא עשה ומסתפקים בזה. 
אבל האדם הוא הרבה יותר ממה שכתוב בקורות החיים, ואני מוכן להרחיק ולהגיד שהדבר החשוב ביותר לעולם לא יימצא ב דף "קורות החיים" שמשווק לכל עבר בעידן הדיגיטלי. 
כמנהלים, כמאמנים וכיועצים עלינו לדעת שה"מנוע" החשוב ביותר אצל האדם נמצא "בין השיטין", בנקודות המכוננות עבורו, מה שהן עשו לו ועבורו, איך השפיעו עליו להיות את מי שהוא היום.

עלינו להיזהר מהבינוניות הרווחת בשיחות שלנו עם אנשים, מועמדים לעבודה, שותפים לעבודה ולמלאכה. 
לא יקרה לנו כלום אם ניקח עוד כמה דקות להכיר יותר את האדם שמולנו, את הצד שלא בקורות החיים, כי זה הצד המעניין ביותר, החזק ביותר ועשוי גם להיות הצד החשוב ביותר ב"ת'כלס".

לי יש את היפן שלי שהתחילה אתמול לפני 30 שנה. ולך? מהי ה"יפן" שלך?

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

הלו! Give me money!?


אחד הדברים המעצבנים ביותר שחוויתי כמטייל זר באתיופיה זאת התחושה שאני מזוהה כ"בנק מתהלך על שניים" לילדים כה רבים ברחובות.  התופעה ידועה, כי היא לא ייחודית לאתיופיה אלא נמצאת במקומות רבים בעולם היכן שהתיירות עדיין חדשה יחסית והפערים בין המערביים שמגיעים לטייל במקום והמקומיים העניים הם כה גדולים.
וזה הולך משהו כזה:
אתה הולך ברחוב ופתאום מתקרבים אליך ילדים מכל הגילאים, (התוודעתי גם לילד בן 4!), מתקרבים ולוחשים (או לא לוחשים) באנגלית שבורה:
Give me money?
Give me one pen?
You give shirt? Shoes? Jacket? Chewing gum
ילד אחד היה פורה במיוחד: " יש לך ספר תרגילים לאנגלית לכיתה ו' לתת לי"?
עוד ילדה ביקשה ממני לתת לה את המפה של העיירה שהיתה ביד שלי.
הפעילות הזאת היא לא בדיוק נתמכת על ידי כל המבוגרים, אבל ללא ספק חלק מהם כן בעניין.
זה נע בין כאילו חמוד לבין "אסטרטגיה משפחתית" שלמה.
חייבים לציין שראיתי גם 2 זקנים מתעצבנים על הילדים ה"קבצני-דלוקס" עד כדי כך שהבריחו אותם באיומי מכה עם המקל ביד!
אפשר להבין את התופעה ויש מקרים שלגמרי בסדר לתת לילד שאין לו יותר מדי.


אבל יש גם מקרים כמו זה שחוויתי:
אכלנו ארוחת צהריים בטבע, סנדוויצ'ים שהזמנו בבוקר בבית המלון, שני ילדים שהסתתרו מאחורי השיחים קראו לי "מיסטר מיסטר!" ואז סימנו שהם רעבים ורוצים מהאוכל שלנו.
היה קשה לעמוד בדבר הזה, מה גם הילדים היו יחפים (תופעה מאוד נפוצה בכפר), אז נתנו להם חלק מהאוכל....כעבור חצי שעה סיפרנו למדריך שלנו על זה: "באמת? אני מוכן להמר שהם בכלל לא אכלו מהאוכל שביקשו, הם רגילים לאוכל המקומי שלהם ובטח זרקו את זה!".
וכעבור כמה דקות הגיעו שוב אותם הילדים למקום שבו ישבנו עם המדריך. כשהוא שאל אותם אודות חלקי הסנדוויץ, מה אתם חושבים היתה התשובה? נכון, זרקו את זה בשיחים...
יש לזכור שיש פה גם אלמנט של "משחק עם הזרים": האתגר לילדים האלה הוא לראות כמה יכולים לקבל מהזר המזדמן.
משאיר בי טעם רע.
משחק כזה בסופו של דבר משפיע על ההתנהגות ומטפח תלות וחוסר מוטיבציה.

לא נשנה את העולם, ככה זה, יכול להיות יותר גרוע...