אחרונה אני נפגש הרבה בתופעת הפחד.
אני רואה פחד עצום אצל הורי הקשישים אשר מתמודדים עם חולי פתאומי, תחושה כללית של חולשה בחיים, איבוד זיכרון, מצבי בדידות והדאגה ממה שצפוי בהמשך.
אני גם מתבונן בפחדים שלי סביב כל הנושאים הללו שלהם, וגם שלי, כתוצאה מכך.
הרי הפחד, כמו כל מצב רגשי, הוא מדבק, בהיותנו מקשה אנושית אחת קשה מאוד לבודד את עצמנו מהפחדים שזורעים סביבנו- במדיה, בשיחות היום-יום, מהמראות והחדשות הקשים שאנו נחשפים אליהם במינון עוצמתי ביותר.
יש גם את הפחד מהעובדה שכולנו צועדים לעבר הזקנה מבלי שיש בנו דבר לעשות נגדו, והזקנה מביאה איתה קושי רב.
דווקא במצבים האלה אני נזכר ונשען על הפילוסופיה הבודהיסטית שאני מוצא כל-כך מעשית, כל-כך פשוטה, כולה "כאן ועכשיו".
הבודהיסטים קוראים יומיום את מה שנקרה "חמשת המצרפים" בכדי להתבונן בזרעי הפחד בתוכם אנו חיים:
"בדרך הטבע, אני אזדקן-
אין מנוס מזקנה.
בדרך הטבע, אני אחלה-
אין מנוס ממחלה.
בדרך הטבע, אני אמות-
אין מנוס ממוות.
בדרך הטבע, כל היקר לי והאהוב עלי ישתנה-
אין מנוס מפרידה.
מעשי הם רכושי היחיד, הם הקרקע מתחת לרגלי-
אין מנוס מתוצאות מעשי."
אז איפה ההשראה בכל הסיפור הזה? זה לא רק דיכאון אחד גדול? מה מועיל לנו ללמוד מזה?
אני חושב שהצמיחה היא מההמשך להתבוננות הזאת, ההמשך שאומר שבהסתכלות במראת המציאות אנחנו לומדים להכיר אותה ולא לטייח. לומדים את העולם כמו שהוא, כשהחלק האחרון הוא החלק שעליו יש לנו שליטה: " מעשי הם רכושי היחיד, הם הקרקע מתחת לרגלי-אין מנוס מתוצאות מעשי."
הצמיחה היא דרך ההסתכלות בפחד ולא מהבריחה ממנה.
אף אחד לא מבטיח לנו גן של שושנים אבל קיימת האפשרות להכיר ולהנות מהשושנים ולא להתאבל, לפחד ולהתאבן רגשית בגלל שהן מוקפות קוצים.
בעיני זאת דרך האומץ שכה חשובה לנו בכדי לבחור בחיים כל יום מחדש.
"האומץ הוא כאשר אתה מת מפחד אבל בכל זאת עולה על הסוס" (ג'ון ויין).
