יום שלישי, 13 במאי 2014

האם אתם זזים?

Chance favors those in motion.
~ James Austin 

אני רואה את זה כל הזמן- אדם שתקוע צריך תנועה.
התנועה מביאה לתהליכים, קשרים, הזדמנויות שלא ניתן לצפות כלל.
המפתח: מרגיש תקוע? תתחיל לנוע, ואז תתחיל לחשוב... תוך כדי תנועה מצליחים להזיז כמה ברגים, דברים משתחררים... 
ואז מתחילה העבודה המענינת!

יום ראשון, 11 במאי 2014

שביעות רצון היא במאמץ מעל הכל

Satisfaction lies in the effort, not in the attainment; full effort is full victory. 
-- M.K. Gandhi

אני רואה, שומע ומבין גם מתוך הניסיון ש"להיות מרוצה" הוא דבר שאין לו קשר ישיר עם תוצאות סופיות. 
לא שאנחנו רוצים תוצאות "לא טובות", אבל התחושה של "אני מרוצה מעצמי" באה ממקום אחר לגמרי. 
כמו שאמר גנדי, זה במאמץ שאתה נותן, הכוונה במאמץ הנפשי-רגשי, לדעתי. 
אז אני שואל אתכם, ואת עצמי, במה אתם באמת נותנים את המאמץ ב 100%, בכוון החיובי וההתפתחותי? 
מרוצים או לא?

יום שבת, 10 במאי 2014

ואהבת לרעך (גם אם הוא לא) כמוך!‎ואהבת לרעך, גם אם הוא לא כמוך...

שינוי קטן במילים אבל נקודה שריגשה אותי- בלי שום קשר לתוכן, על מי מדברים ועל מה מדברים...
האם אנחנו מוכנים, אבל באמת מוכנים, לאמן את עצמנו לקבל את האחר, גם כשהוא אחר מאיתנו, חושב, נושם, מאמין ומתנהל שונה מאיתנו?
שאלה פשוטה, לא?
אבל עד כמה התשובה היא קשה... אילו רק היינו נותנים ומקבלים חינוך מבטן לידה על השינוי באמירה הזאת—בנוסף לאמירה המקורית שהיא מקסימה וחשובה בפני עצמה- לאן היינו מגיעים?...

האם אנו באמת מוכנים לעשות את הצעד הזה?

על אומץ כבר דברנו?...


יום שישי, 9 במאי 2014

אני לא הגננת שלהם...

מנהל נמנע מלדבר על נושא רגיש עם אחד העובדים הבכירים שלו כי לא נוח לו להתייחס לנושא הבעייתי.
אז לא מתרחשת שום שיחה, אבל הנושא נמצא שם באויר, תמיד, שם אך לא נראה. תוקע.

מנהל ביניים מסתכסך עם הבוס שלו, חילוקי דעות מקצועיות, המנהל נשאר אבל לאט לאט הוא הופך להיות יותר "לא רלוונטי".
כמעט ולא מדברים ביניהם.
ממשיך לקבל משכורת אבל "רוח הלחימה" הולכת ודועכת, הוא מחפש עבודה בחוץ אבל אין לו זמן ממש לחפש.
תקיעות, לא נעים.

סמנכ"ל בארגון בכסאח עם סמנכ"ל הכספים, מנסים להימנע במפגשים במסדרון, להיכנס לשיחות.
אף אחד לא מרגיש שום דבר אבל הם? בוודאי מרגישים, גם מבזבזים אמון אנרגיה על הנצחת המצב התקוע והלא- נעים.
החברה משלמת מחיר.

מה משותף לשלושה?
כל השלושה התאמנו אצלי וכל השלושה ראו די מהר את הטפשות במצב הזה ופעלו לשנותו.
חלק הצליחו יותר, חלק נתקעו בדרך, אבל לא ירדתי להם מהראש כי אם לא מדברים, לא עובדים!
עבודה בלי תקשורת פתוחה היא כמו לנסות לנהל שיחה במשך חתונה עם מוזיקת ריקודים רועשת ומעצבנת ברקע- זה בלתי אפשרי! מי משלם מחיר?
כולם... שני המסוכסכים והחברה עצמה.

בעבר שמעתי פעמים רבות ממנהלים שהיו צריכים לפעול בנושא אך נמנעו- "אני לא גננת"- לפי הביטוי הידוע... "אם אתה לא, אז מי כן?", שאלתי,  "אף אחד, שישברו את הראש לבד", היתה התשובה. 
נקודה.

חברים, הימנעות בלהסתכל בראי ולקחת החלטות לפתרון קונפליקטים זה לא nice to have, זה חובה! הרי ככה חופרים בור מתחת לרצפה, ככה מוציאים את האויר מהבלון, בדרך הזו אנשים מתחילים לשלוח קורות חיים בסתר... זה מה שאתה רוצה כמנהל?

אני נזכר גם בעצמי בימים שהייתי מנהל ביניים, נקרא לזה, ומצאתי את עצמי לא פעם במצבים של "ברוגז"- היום אני מסתכל על זה בחיוך ורואה עד כמה אני לא הבנתי שכך אסור לנהל ולהתנהל.
בסופו של דבר זה פגע בי ה"ניהול על פי ברוגז", אבל אז לא הבנתי את זה כך.
השקעתי אנרגיות רבות מדי במקום לאזור אומץ ולתקן את המצב.

אני מוצא שמנהלים רבים שונאים לטפל בנושא התקשורת בתוך הארגון או צוות שלהם- כאילו זה לא עניינם, הם רק שם בשביל ה"צד המקצועי"- קשקוש.
תראו לי צוות שיש שם בעיית תקשורת רצינית ואני אראה לכם איך הארגון מבזבז כסף, גורם לפיגורים ועלול לפספס את כל ה time to market', בלי שורה אחת שתיכתב על זה בGantt או בתכנית.
אבל זה שם, יושב, כאבן שאין לה הופכין.

אף אחד לא אומר שאתה צריך להיות גננת, אבל, דיר בלק, כל חור בבגד פעם היה קטן, בלתי נראה ולא מזיק. תקשורת אנושית טובה, פרגון, אמפתיה ואמון בצוות... אל תסיר את מבטך מאלה.
גננת או לא גננת, עם זה ניתן לנצח בגדול, ובלי זה, אתה יכול להפסיד את הכל. מה אתה מעדיף?

יום חמישי, 8 במאי 2014

מנהלים: המאסטרמיינד חשוב לכם יותר מהנטוורקינג!

אם תפנו לעשרה מנהלים באקראי ותשאלו אותם מה הכוונה ב"נטוורקינג", סביר להניח שלפחות חמישה ידעו לענות לך, אם כי לא בטוח שתקבלו את אותה התשובה. 
הנטוורקינג הוא תורה חשובה המבוססת על היכולת של אנשים לעזור לאנשים אחרים בהפניות למשאבים והזדמנויות, קשרים לאנשים ופתיחת דלת ליוזמות למיניהן. כולנו יודעים שנטוורקינג הוא חשוב לאדם בתהליך חיפוש עבודה, וזאת  בדיוק הבעייה, כי המפתח לנטוורקינג על פי הגורו הגדול, דר. אייון מייזנר , הוא בזה שבונים אותו על ציר של שנים,  הינו טיפוח "הון חברתי", ואינו נולד פתאום כאשר מפטרים אותך ואתה צריך "לעשות נטוורקינג" למצוא את התפקיד הבא. 
זה לא עובד ככה, זה לא זמן טוב ללכת לחפש את החברים שלך אחרי שלא שמרת איתם על קשר במשך מי יודע כמה זמן. ללמוד נטרווקינג זה חשוב, לעשות נטוורקינג זה עוד יותר חשוב,  כאשר מדובר בלפתח יחס של נתינה לאחרים עם רצון טוב וכנות מבלי לשבת ולרשום את הכל בפנקס המכולת. הון חברתי הוא נכס חשוב שמצטבר במשך שנים רבות.


אך אם הנטוורקינג הוא לא מוכר לכולם ומרבית המנהלים אינם מצטיינים בזה, ה"מאסטרמיינד" כמעט ולא מוכר כלל והינו מהותי עוד יותר למנהלים ובעלי עסקים! 
גישת המאסטרמיינד חורטת  על דגלה ש"מה שרואים, שומעים, חושבים וחשים ביחד, לא עושים בלבד", כלומר המנהל הבודד נמצא בחיסרון כבר מההתחלה כי הוא נמצא לבד בצמתים, מצבים ודילמות היכולים להשפיע בצורה קריטית על הצלחתו. "מתי", שואלים במודל Dunetz-Mastermind, "בפעם האחרונה עשרה אנשים חשבו בשבילך?". מסתבר שהתשובה הדומיננטית היא "בכלל לא", וכאן טמון ההבטחה הגדולה של המאסטרמיינד ככלי ניהולי לפתרון בעיות והתפתחות מקצועית ואישית. על מנת שהמאסטרמיינד ייתן את ערכו המלא חייבים לשרור אוירה של ביטחון, דיסקרטיות, שוויוניות, כנות ורצון חיובי לתת ולקבל, כאשר ידי המנצח (המנחה המקצועי של המאסטרמיינד) הן הגורם המדליק ומנווט את כוחה של הדיון ברוח ערכים אלה.

היכן נמצא הערך המוסף? בכמה וכמה ערוצים בעת ובעונה אחת:

1.      החשיבה ביחד: ביחד מחפשים את הכוון היצירתי, השאלה הממקדת, ההתרשמות הכנה מאנשים שונים במעגל על מנת לפרוץ את המחסומים, לגלות את נתיב החדש ולהכפיל את מספר הרעיונות או האפשרויות... כמה טוב שבמקום מוח אחד שעובד לבד, ישנן 8-10-12 מוחות שעובדים איתך ביחד ל 30 דקות ורק עבורך?

2.      פרספקטיבות שונות: שמעתם על נקודות עיוורון? 
         יש מישהו שלא גילה שיש לו כאלה? והם לא נכנסות אליך לתוך הדרך הרגילה שלך לקבלת החלטות וניהול אנשים ומשאבים? בוודאי שכן....המאסטרמיינד הוא כלי עוצמתי להראות לך את אשר לא ראית עד עכשיו.

3.      תמיכה: מילה "מפחידה", בוודאי לגברים רבים במחוזותינו...חבל, כי תמיכה היא נכס ניהולי ועסקי כמו שהוא אישי ופרטי, אתה אותו אדם שם בפנים, אין שם גבול ברור,  אם אתה מרגיש פחד, לבטים רבים ומעצורים בקצב הניהול, ייתכן מאוד שדבר כזה ישתחרר וישתפר פלאות כאשר המאסטרמיינד שם להקשיב, כל אחד עם שתי אוזניים, ופתאום אתה עשוי לראות ולהתוודע....שגם להם היה משהו מאוד דומה שקרה להם והם פעלו בדרך של...

4.      Accountability- עוד לא מצאתי מילה טובה בעברית לזה אבל כולנו מכירים את הפער בין "לדבר על" ו "לעשות את", לא? המאסטרמיינד כקבוצה שנפגשת בקביעות מדי כמה שבועות הינו כלי מעולה לוודא שעשית, פעלת, החלטת וביצעת---יש מישהו שלא מעריך דברים אלה בניהול?

5.      בניית אמפטיה- אמפטיה היא ממש לא מילה השייכת לסדנאות " "touchy- feely, היא יושבת בדיוק במרכז לכל הדבר שאנחנו קוראים "אמון"- trust. ניסיתם פעם לבנות צוות בלי יצירת אמון? בניית יחסים טובים עם עובד, לקוח, שותף, ספק... בלי אמון? המאסטרמיינד הוא כלי נהדר לקידום ה trust, שאיתו בונם מגדלים ובלעדיו...אוספים את החתיכות....

המאסטרמיינד במהותו הוא "חדר כושר" שבו לומדים מעמיתים אבל גם מדיון בשאלות שאינן מן השגרה,  מתחזקים אודות לעצם השיתוף עצמו, לומדים איך לשתף, לומדים איך לבקש, לומדים ש"לא לדעת" זה לא רק בסדר אלה "מצוין", כי ביחד נעזור לך למצוא את הדרך!

המאסטרמיינד בונה פרדיגמה חדשה של התנהלות, היא יכולה לבנות מנכ"לים כמו שהיא יכולה לסייע למנהלים חדשים וצעירים אשר עושים את צעדיהם הראשונים במגרש הניהולי. אם להתחבר למטאפורה ידועה אך מאוד מוחשית: המאסטרמיינד לא נותן לך, מר מנהל,  דגים, והוא  גם לא מלמד אותך איך לדוג. הוא פשוט אומר לך כשתתחיל לצאת לדוג שלא תשכח שאתה איתנו ולא  לבד. ביחד אנחנו חכמים יותר, מנוסים יותר, חזקים וחיוביים יותר. ביחד נמצא את הדרך שכולנו נדוג דגים רבים וטובים יותר אך בדרך שטובה לך, נכונה לך עם הרבה אנרגיה ודרייב לעתיד...

יום רביעי, 7 במאי 2014

עשרת ימי תודה- יופי של יוזמה!

אני כולי הערכה לחבר'ה הצעירים והחושבים שיש ביננו....

יוזמה של בוגרי 'עין פרת - המדרשה באלון', שמקדמים חברה ישראלית מפרגנת יותר.

עשרת ימי תודה היא יוזמה מטעם בוגרי עין פרת -  http://midrasha.einprat.org/

בכל שנה בעשרת הימים המובילים ליום העצמאות נקבל הזדמנות להעריך את הצד החיובי, את ההצלחות, את האושר והעושר שסביבנו. בימים אלה נוכל להודות לאדם אחר, לסביבה, למדינה, לעולם, לעצמינו או לכל דבר אחר שאנו חפצים.
עשרת ימי תודה מיועדים להזכיר לנו שלמרות כל הקשיים והפגמים במציאות חיינו בישראל, יש גם הרבה טוב מסביבנו, שאחרים מעריכים אותנו, ושאנחנו יכולים לתרום ולהעניק לאחרים.
היוזמה מציעה להפוך את התודה לפעולה ממשית, לגיטימית בחברה, ומציעה עשרה ימים של פרספקטיבה חיובית, שונה מהציניות והאטימות שאופפת רבים מאיתנו ביומיום.


'עשרת הימים הנוראים' של היהדות עוסקים, על פי המסורת העתיקה, ביחסי האדם ואלוהיו; עשרת ימי תודה עוסקים ביחסים שבין ישראלים לישראל. 
מערכת יחסים זו, כמו כל מערכת יחסים, עלולה להיפגע ולהישחק בזמני שגרה, ובדומה לכל מערכת יחסים, גם היא צריכה כמה ימים בכל שנה בהם להתרענן, להתחדש ולהיזכר בטוב שבהם. 
אך יחסים אלה אינם יחסים נאיביים, הם לא נובעים מהדחקת הפגמים והבעיות בקיומנו כאן, אלא מהכלה מלאה שלהם. הכרת התודה אינה הסתרת הפגמים; המודעות לחולשות שבישראליות היא חלק מהכרת התודה על הסיפור הישראלי כולו.

ניתן לקחת חלק במסורת כשותפים לרעיון, וכמו כן כשותפים במגוון האירועים שיתקיימו ברחבי הארץ במסגרתה - מעגלי שיח אינטימיים, התערבויות רחוב בערים השונות, ועוד ועוד.
שאיפתנו היא להחדיר את המסורת הזו לתוך מעגל השנה הישראלי וליצור עשרה ימים בהם החברה הופכת למודה ומודעת יותר.

יום ראשון, 4 במאי 2014

לפני שמדברים על דו-קיום אולי כדאי לדעת לדבר...


כמה יהודים ישראלים שולטים בערבית? שני אחוז. 
וכמה פלסטינים בארץ מדברים עברית? 92 אחוז. 
נראה לכם הגיוני? זה שערורייתי, וזה שקוף לגמרי- מדינה שלא דואגת שיושביה ידברו את השפה של מיעוט של 20% מתושביה, שגם "במקרה" השפה השולטת- אם לא היחידה בת'כלס בכל האזור כולו- זאת מדינה שיש לה בעייה כבר בנקודה הזאת. 
שלא יבלבלו את המוח על הרצון לדו-קיום. 
העובדות הן חזקות מהדיבורים.