כשערבים ויהודים נפגשים לדבר על....הורים וילדים

לפני כשבועיים, כמה ימים לפני המפגש של הקבוצה בבית שלנו, סיפרתי לביתי היקרה והאהובה, קצינה בצה"ל, בת 21, שבעוד מספר ימים תיפגש הקבוצה אצלנו, יהיו קרוב ל20 איש בסלון, הם יהיו ערבים ויהודים ואנחנו נשוחח על "הורים וילדים". 

היא שאלה אותי בלי לחשוב יותר מדי על מה שאמרתי (לא זוכר בדיוק אבל ייתכן שזה היה תוך כדי המולטי-טסקינג של ה" ווטס אפ"...)- "מה הקשר של הורים וילדים ליהודים וערבים?"....

אחרי שהסברתי היא כמובן הנהנה את הראש שהיא מבינה וזה ברור לגמרי אבל...

זו בדיוק הנקודה, זה לא ברור לגמרי, שום דבר שאתה מביא ליהודים וערבים אינו ברור לגמרי במחוזותנו!

לתפישתי, אחת מהתחלואים הרבים שאיתם אנו מתמודדים באזורנו היא ההתנתקות המאסיבית שבה אנו חיים, אחד מהשני, היישור קו שאנו עושים עם ה"מחנה שלנו" ללא רצון אמיתי לבדוק וללמוד מה באמת יש "שם בחוץ", ההזדהות הצרה מדי לטעמי, שבה אנו שוכחים שהזהות שלנו מורכבת מחלקים רבים והיא לא רק "דבר אחד", והזהות שלצערי מפסידה רוב הזמן היא זו שרואה את האחר תמיד כחלק מאותו המחנה- "מחנה האנושי". 

ובכך, לדוגמא, כשערבים והיהודים נפגשים יחד באוירה של פתיחות, סקרנות, למידה הדדית... כשיהודים וערבים לא מדברים מהמקום של "ערבי" או "יהודי" (אם יש דבר כזה, כי גם אותה זהות מורכבת מכל מיני זהויות אחרות המושפעות מדברים כמו דת, מקצוע, רמה סוציו-אקונומית, תחומי עניין, מצב משפחתי, אזור גיואגרפי, וכיו"ב), כשזה קורה אז מתחילים הדברים המעניינים ביותר, לפחות עבורי. 

זאת הנקודה ה"אנושית ביותר", הנקודה שזוכים לראות ולשמוע את האדם מעבר לכל הזהויות השונות, רחוק מאוד מכל הוויכוח הפוליטי (שגם לו יש מקום וזמן, אך לא בקבוצתנו), עבורי זאת הנקודה שבה פוגשים את ה"אדם שבאדם".

זאת בדיוק הפילוסופיה מאחורי הקמת קבוצת המפגשים שייסדתי עם ידידי, מורי לערבית, דר. יוסף בשארה, להקים קבוצה של ערבים ויהודים מאזור השרון המעוניינים להכיר את ה"אחר" ברמה האנושית, ליצור קשרי ידידות מתוך הקשבה וכבוד הדדי, בדיוק כמו שהיה קורה בדרך הטבע, אילו, אילו, אילו.. לא היינו חיים פה כל-כך הרבה שנים בתוך סכסוך שלא נגמר, סכסוך שבולם, סותם ומטמטם אותנו ללא לאות...

קבוצת "ת.ש.א.א."- "תרבויות שונות, אנושות אחת"- נפגשת אחת לחודש בבתים של החברים, בשרון ובמשולש, חברים קבועים ואורחים, כל פעם נושא חדש, דינמיקה חדשה, דברים חדשים, כל פעם הזדמנות חדשה ללמוד משהו חדש על שכננו וגם לא מעט....גם על עצמנו...

כשערבים ויהודים התקבצו יחד בביתנו, ולאחר שאכלנו דברים טעימים מכל ה"דברים הקטנים" שאנשים הביאו למפגש, פנינו לצפות בסרטון שבו דיבר פרופסור חיים עומר על "שיקום סמכות ההורים"...פתחנו לדיון- כמה ועד כמה אנחנו מסוגלים, רוצים ומוכנים להגן הילדים שלנו מפני החשיפה של מידע הזורם ללא בקרה דרך המחשב, הסמארטפון והטלווייזה? כמה אנחנו בכלל מסוגלים לעצור את החשיפה הזאת, ועד כמה זה עלול לשבש לנו את התקשרות עם ילדנו?

כשהצפתי את השאלה לקבוצה ראינו מה שתמיד רואים במצבים כאלה-אנשים מדברים כל אחד ממקומו הפרטי, כאשר, כמובן, ידידנו הערבים הביעו מגוון דעות והתמודדות עם חברה שברובה שמרנית הרבה יותר משל היהודים, אבל גם היהודים מצאו את עצמם מדברים כל אחד ממקום קצת שונה, עם ניסיון קצת שונה. 

מתי לסמוך, מתי לא....האם להתעקש, ומה אם לא...מה לגבי בנות ומה לגבי בנים...היכן השאלה היא טכנולוגית, והיכן הטכנולוגיה מסתירה את השאלה העמוקה יותר...פתאום היו 17 בני-אדם בחדר, שקודם היו 17 יהודים וערבים...

בחלק השני של המפגש הלכנו לכוון השני: כמעט כולנו הורים לילדים (כל המשתתפים אכן היו), אבל כולנו במאה אחוז ילדים של הורים שלנו- מה קורה כשההורים כבר לא בכוחם, מה קורה "אז", שהזקנה קופצת עליהם, שהם כבר לא יכולים לעשות את זה לבד ביום-יום- איך עלינו לנהוג אז, מה נכון ולא נכון לנו? סרטון מקסים של TED על גישות שונות של תרבויות שונות לטיפול בזקנה בחברה לקח אותנו לשתף אחד את השני במקום שאנחנו נמצאים בנושא הזה...

שוב, כפי שאני רואה תמיד, כשניתנת האפשרות לאדם ליצור שיח כן, פתוח ומעניין עם האחרים, גם על נושאים שלא נוהגים לדבר עליהם "ברבים", אנשים "מביאים את עצמם" וכולם מתחילים לחשוב "איפה זה פוגש אותם"...

אחד מרגיש פספוס שלא יכול לנסוע לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל כי הוא בכור המשפחה והוריו זקנים וזקוקים להשגחה...

אדם אחר מספר על הקושי להתמודד עם המצב כי אחיו לא איתו בראש אחד...

גישות מסורתיות יותר ומסורתיות פחות...

האלמנט הכלכלי, ההשפעה של עידן ה"הגשמה האישית" מול ה"אחריות המשפחתיות", וכו', וכו'...

אני סבור שלכולנו יש תבונה עמוקה לגבי מה טוב לנו, למרות שזה לא תמיד ברור ופתוח, וכאשר נותנים לעצמנו את המקום להקשיב, להתחכך ולשתף את השני במה שעובר לנו בראש ובנשמה מאפשרים לעצמנו את המקום לצמוח בדרך שלא יכולנו קודם-לכן. 

זהו המקום שאין רק יהודי ורק ערבי אלא בני אדם שהם גם ערבים ויהודים. 

זה המקום היפה והמעשיר של "תרבויות שונות, אנושות אחת".

Keep it Simple!

אני מאוד אוהב את הדבר הבא...

כמה זה נכון שאנחנו מסבכים דברים מעל ומעבר...

הייתי מרים דגל יומי שאומר: " מה עשית היום על מנת לפשט את חייך?".

נדמה לי שיש קורלציה הפוכה בין ההתפתחות הטכנולוגית וה "אובר- מורכבות" של החיים- זה היה צריך להיות הפוך, לא?

שינוי זה שם של המשחק שלנו

To improve is to change; to be perfect is to change often. -- Winston Churchill 

כמה נוח לנו להיות בתהליך שינוי תמידי? לא משהו, נכון?...אבל זאת המציאות אין לנו יותר מדי מה לעשות עם זה, רק להפוך את הקערה על פיה ולחבק את תהליך השיפורים...

על ביקורת ועל החיים

חשבתם פעם על כמה זה עולה לנו הרגישות שלנו לביקורת של אחרים, עד כמה חשוב לנו להיות בסדר עם כולם?

תחשבו טוב על זה- אם אתם אומרים לעצמכם "כן, כן...." אז הגיע הזמן לעשות משהו עם זה....מה אתם אומרים?

מזה זה בדיוק "חזק"?

 "Nothing is so strong as gentleness. Nothing is so gentle as real strength." -- Ralph W. Sockman

 מה זה בדיוק "חזק" ומה זה בדיוק "חלש"?
אני חושב שבחברה שלנו יש בלבול מאוד גדול, אף מסוכן....מי שנראה חזק הרבה פעמים מתגלה ש"דימוי" של החזק למעשה חיפה על תחושה עצמית של חולשה, "לא שווה", לא יכול....ואנו רואים שגם ה"חלשים" הם לעיתים החזקים ביותר.
זוכרים את מהטמה גנדי שנראה כאילו לא אכל ימים שלמים? וראו איזה כוחות היה לאדם הזה להזיז אימפרייה שלמה.

ערכי המאסטרמיינד: הקשבה, תמיכה, חיבור לשני, שאלות-"מיומנויות רכות"- האם חזק או האם חלש? לדעתי....חזקים מאוד, במלוא מובן התבונה האנושית!

האם אתם עוצרים לשאול את השאלות הנכונות?

אחת התופעות שאנו רואים בכל-כך הרבה מקומות היא שאנשים וארגונים עובדים בצורה מאוד יעילה לפתור את הבעיות הלא נכונות, או הפחות-חשובות...

מוכר לכם? 

בכך בונים בניינים מיותרים, משקיעים במקומות הפחות חשובים ודוחים את הדיון וההתמודדות עם הדברים הבאמת חשובים.

הפוסט הזה מטה מהבלוג של

Harvard Business Review

אומר את זה מצוין...אחד הכוחות של הקוצ'ינג הוא בכך שבונים מסגרת שעושים בה בדיוק את זה- עוצרים לשאול, לחשוב, לבדוק, לפני שקופצים ראש, מגיבים מהבטן ויורים מהמותן.

  

April 02, 2014

Don’t Make This Common Problem-Solving Mistake

Too often, project managers leap to solutions before taking time to completely understand the problem that needs solving. Defining the problem is a critical first step; if you fail to do this, you risk designing a solution that doesn’t address what users need or want — or one that does far more than required. Either way, you’re wasting time and money. To focus your efforts on truly understanding the issue, answer:

• What problem do people think this project will address? Why do they see this as something that needs solving?
• Who has a stake in the outcome? Do all stakeholders have the same goal, or do their goals differ?
• What criteria will people use to judge this project’s success?

מנהלים\בעלי-עסקים: אל תזלזלו בפערי תרבות!

מזה שנים ארוכות אני בתחושה שזה בא לנושא התרבותי בארגון, מנהלים ובעלי-עסקים מבינים מעט מדי ומעריכים עוד פחות מדי, עד כמה פערי תרבות בניהול ובעסקים יכולים לחסל להם את כל העסק מבלי שיבינו בדיוק מה קרה להם.

הנושא הזה של "תרבות" כאילו מגיע אליהם כלאחר- יד, אם בכלל יתנו את הדעת עליו, אז יזמינו מישהו שייתן כמה שעות של סדנה, או אלה שרוצים לחסוך, ידאגו להראות לעובד טרם המראתו כמה סרטונים קצרים (מאוד) או אתרים באינטרנט לפני שיעלו על המטוס לסין, יפן , ברזיל או אפילו ארה"ב (אבל אתם בוודאי יודעים, שאמריקה כבר הפכה להיות פרבר של תל-אביב, אז "כאילו" לא צריכים, הרי אנחנו "שולטים באנגלית"...), ובכך יצאו לידי חובה. רק שלא יעשו בושות פתאום.

(סרטון מצחיק מאוד, מ"קצרים"....) Do you speak English? SURE!!!

אני סבור שהמילה "תרבות" ו"פערים בתרבות" זה סיפור עמוק הרבה יותר ממה שנראה לעין ומה שמופיע על מסך המחשב שלנו, רק כאשר נפגשים בתופעה בול בפרצוף נזכרים במה מדובר, ועד כמה הסיפור הזה יכול לטרוף את כל הקלפים.

דוגמאות? יש רבות.  מתכנת הודי שאמר שסיים משהו ולא באמת סיים, נציג סיני ששולח לך מיילים עם מסרים דו-משמעיים, מערכת שלמה ש"כאילו מתפקדת" מעבר לים עד שרואים שזה לא ממש כמו שחשבת כאשר חשבת שהבנת בשיחת הוועידה הגדולה שהיתה "אז", וכו', כו'...

לי היתה חוויה מעניינת בתקופה האחרונה, כאן בתל-אביב שלנו, בירת ההיי-טק של העם היהודי, שהזכירה לי שגם אני יכול לשכוח את כוחה של התרבות בניהול וזקוק ל"רענונים ועדכונים".

באופן עקרוני, תמיד הרגשתי שבתור אחד ש"גדל בין-תרבותי" בחו"ל, שטייל המון, שגר במדינות שונות ולמד שפות ותרבוית שונות, שכאילו ניתן לזרוק אותי בכל חור בעולם ואיכשהו אמצא את עצמי על הרגליים (או לפחות על רגל אחת), שיש בי מה שנדרש למצוא את ה"תדר שבשדר" ללא צורך בשפה כלשהי. 

זה היה סוג של "דימוי" שהחזקתי מעצמי...אז לפני מספר שבועות החיים נתנו לי תזכורת שלכל דימוי יש את ה"אנטי-דימוי" שלו, ומוטב להזכיר לעצמנו לשמור על האגו ולהתייחס לכל דבר בגובה העיניים.

פגישה בתל-אביב: שווק באינטרנט

על ההתחלה התרגשתי מהמקום, אי שם במרכז תל-אביב, בחדר פנימי בבניין קומתי, בסוף המסדרון. נכנסתי ומייד שמעתי שכאן מדברים... ערבית! היות ואני היום עמל על שלבים ראשונים של לימוד שפת הערבית המדוברת, מתעניין בתרבות הערבית, וגם פתחתי קבוצה שבה נפגשים ערבים ויהודים להיכרות תרבותית ואנושית, מצא חן בעיני הרעיון שהתגלגל לי בראש של ללוות יזמים ערבים בפיתוח מוצר בינלאומי. דבר חדש, מאתגר ומעניין, חשבתי, זה סוג של חיבור בין-תרבותי שאני תמיד מתרגש ממנו ואף מחפש אותו.

אך לא עברו דקות ארוכות עד שהפער התרבותי הגדול ביותר הופיע, כשנכנסתי לחדר הישיבות וראיתי מי יושב מולי:  שני חבר'ה צעירים ונמרצים, יזמים, ערבים שגילם בערך חצי מגילי. 

לאחר מעט סמול טוק, כשבו אזרתי אומץ למלמל כמה מילים בערבית הלא כל-כך מדוברת שלי, נכנסתי למצגת ה"רגילה" שלי שאותה כבר ביצעתי עשרות רבות של פעמים.  

אבל הפעם מהר מאוד עצרו אותי, "מה הערך המוסף?" "שאלה מצוינת", אמרתי והתחלתי לענות (5 שניות, 7 שניות...), שוב קטעו אותי, "כמה זה עולה?", "מאה אחוז, אז ככה...", התחלתי לענות (3 שניות, 6 שניות...), שוב נורתה עוד שאלה לחלל האוויר...."דור Y " בהתגלמותו, פער תרבותי רציני, ניסיתי לשנות את התדר שבשדר על מנת שגם דור y יוכלו להשתתף בשיחה...

עברתי ל"התאמות" על מנת לגשר בין התרבות של baby boomer שעליה אני נמנה, ולחבר'ה הקופצניים מולי, דור Y תוצרת הארץ. שמעתי את עצמי אומר את המילה "תוצאות" הרבה פעמים, "קו תחתון", "ת'כלס בשטח", וכיו"ב...וכמובן ההקשבה עלתה פלאים, הרגשתי לראשונה שיש כאן שיחה ונוכל להתקדם, כאשר בזוית העין ראיתי שאחד מהיזמים מתחיל לשחק בידיים שלו עם כרטיס הביקור ה"מושקע" שלי שאותו נתתי לו כשנכנסתי, כנראה מתוך עצבים, היסח הדעת, ראיתי שהוא מתחיל לעשות ממנו כל מיני צורות מעניינות, דוחף אותו לכיס, מוציא אותו ומקשקש עליו קצת... 

סימנתי לעצמי לספר לו משהו לגבי זה בהמשך השיחה...בינתיים, חברו ליזמות קבל סמס בסמארטפון והתחיל לעסוק שם.

אז פתאום היזם המנהל, עזב את הסמס עצר  אותי כשאני איפהשהו באמצע משפט כזה או אחר, והצהיר, "היינו רוצים לעשות משהו עם אנשי המכירות שלנו" (שמוכרים בטלפון), "משהו שיעלה להם את המוטיבציה".

שמחתי, ואמרתי "זה בדיוק סוג הדברים שאני עושה", הרגשתי שעכשיו ניתן להתחיל לדבר ולתפור עבודה משותפת, התחלתי להתייחס....זה היה מוקדם מדי....

קפץ היזם השני, שכבר קיפל את כרטיס הביקור שלי למשהו קטן וחמוד, "כן, היינו רוצים משהו עם אנשי המכירות (קרי החבר'ה שישבו שם על הטלפון ומוכרו בערבית), "משהו שיהיה להם מוטיבציה...שירגישו קשורים אלינו, שיעמדו ביעדים". 

הרגשתי את עצמי מהנהן בראשי, כבר שומע את "צלילי המאסטרמיינד", איך אני הולך לחבר את החבר'ה האלה ליותר הקשבה ביניהם, יותר תמיכה, עבודת צוות, העברת מידע, חזון משותף, נראה לי מדליק לעשות את זה עם ערבים ישראליים, חשבתי, אני חושב שיכולה להיות לי תרומה מיוחדת..."

ואז... ואז קפץ שוב היזם ה"מקפל כרטיס הביקור" (חשבתי לרגע לתת לו עוד כרטיס כי נראה לי שכבר מיצה את הראשון), קפץ ואמר, :"אנחנו רוצים שיקרעו אחד את השני בתחרות! שיהרגו אחד את השני מצידנו, שירגישו שאין יותר חשוב מלהגיע ראשון, להגיע ליעדים...אנחנו לא מאמינים בכל הדברים של "לאהוב אחד את השני"... 
אנחנו באים מעולם המכירות, שם זה "רצח", אחד מול השני, ככה מצליחים, רק ככה, חייבים לעשות להם משהו לפתח את כל האכזריות שבדבר, כי רק ככה מגיעים למעלה!!..."

לרגע חשתי סוג של "דום לב בין-תרבותי". חשבתי לעצמי שטוב שלא הוצאתי את כל הניירות על המאסטרמיינד, על המנהלים הרבים שבמשך השנים באים ביחד לשתף, להקשיב, לעזור אחד לשני בפתרון דילמות ולחקור נושאים שונים ומחוץ לקופסה. התחלתי לחשוב על הפקק הגדול שמחכה לי באיילון בחזרתי צפונה, ועוד ביום חמישי בשעה 18:00...

כשהתגברתי על "דום הלב הבין-תרבותי", התעשתי קמעה והתחלתי לשאול כמה שאלות פתוחות.  

שאלתי אותו אם הוא לא מבין שבגישה הזאת הוא למעשה מייצר מוטיבציה לטווח מאוד קצר- אם בכלל- כשלמעשה מה שהוא עושה זה לזרוע תחרות לא אנושית בתוך הארגון ברמות כאלה שה"גוף יאוכל את עצמו", היום הבחור אצלך מחר הוא אצל המתחרה ועובד נגדך...האם הוא מודע עד כמה הוא מפסיד שאין לו מנגנון שחושב ביחד, תומך אחד בשני, מעביר ידע, טיפים וכלים אחד לשני, שבמקום להגיע ליעדים שלו, הוא יכול למצוא את עצמו מסובך עם כל מיני אינטריגות, משפטים כאשר היעד היחיד יהיה לשרוד ומה המחיר של אותה הישרדות...

כשראיתי שדברי נופלות על אוזניים ערלות, התחלתי לארוז את ניירותיי אבל לפני-כן...לעזאזל עם הפקק באיילון...פניתי ליזם "המקפל" שלי עם "תיאורית המכירות דרך אכזריות הדדית" וביקשתי ממנו אם אפשר לספר לו סיפור אחד אמיתי לפני שנסכם את פגישתנו, הוא נענה בחיוב (גם הוא רצה כבר להגיע לסוף).

"אני רואה שאהבת את כרטיס הביקור שלי", אמרתי בחיוך, "ראיתי שעשית עבודת אמנות עליה". הוא היה קצת בהלם כי זה בוודאי לא היה מודעות שלו, מי בכלל ראה כרטיס ביקור..."אתה יודע שעשית משהו שלא יעשה בתרבות היפנית? שעל דבר כזה המנהל היפני היה כבר שולף את חרב הסמוראי שלו ולך זה לא היה נגמר טוב?" (נו, קצת הגזמתי אבל אתם מבינים זה תרבות דור Y, לא?)..."אספר לך סיפור אמיתי שקרה למנכ"ל אמריקאי בשנות השבעים, שנסע ליפן למשא ומתן קשה לגבי ייבוא מכוניות לארה"ב שאז הסב נזקים עצומים למשק האמריקאי. המנכ"ל הגיע לבד, ישב זמן רב בחוסר סבלנות ליד שולחן הדיונים כאשר כל דבריו תורגמו באיטיות ובאריכות לשמונה מנהלים יפנים שישבו מולו בסבר פנים קשות. הדיונים נמשכו ונמשכו ונמשכו...ואז מנכ"לנו היקר פשוט עשה משהו, בהיסח הדעת, בלי לחשוב כלל כנראה, הוא החל לנקות את ציפורניו עם כרטיס הביקור של אחד מעמיתיו היפנים. 

שקט פתאומי שרר בחדר, הכל נפסק לחלוטין....אחד היפנים (המבוגר שביניהם), קם על הרגליים, דפק על השולחן וצעק באנגלית: "אנחנו יוצאים להפסקה ללא הגבלה!"...וכך יצאו, אחד, אחד, שמונה יפנים בחליפות כהות.

ואז המנכ"ל האמריקאי הביט בכרטיס בידיו, הרי זה  היה הכרטיס של נשיא החברה היפנית. אותו כרטיס שזה עתה פעם כמנקה ציפורניו...

כמובן, כפי שרבים מאיתנו כבר יודעים, ביפן- ובמזרח הרחוק בכלל- כרטיס הביקור נחשב כמשהו של כבוד, כאילו האדם עצמו, מתייחסים אליו ברצינות, בכבוד, בעדינות,לא מנקים איתו את הציפורניים, בין היתר, וגם לא מקפלים אותו ועושים ממנו חוג יצירה.

היזם הצעיר והנמרץ פתאום התרכך, נראה נבוך, התנצל בפני, אמר שלא התכוון לפגוע. חייכתי לו, זרקתי לו "מעלש"- זה כלום- אני בעצמי לא נפגעתי, כי הרי כפי שאתה רואה, אני  לא יפני,"רציתי רק להמחיש לך "ת'כלס בשטח", שתרבות זה לא דבר של מה בכך, גם אנשים וגם בניית הקשר ביניהם. 

זה בלב כל ארגון, בלב של כל אדם. וחוץ מזה, "דברים שרואים ביחד לא רואים לבד", ככה זה אצלנו במאסטרמיינד".

נפרדנו כידידים, כמו שאומרים. הוא לתיאורית המכירות שלו ואני לפקק באיילון.