יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

שעבוד לכסף - סרטן שקט, אלים וקטלני

אני לא יודע אם וכמה אמרתי את זה בעבר אבל אני הולך להגיד את דעתי כאן ועכשיו, חד-משמעית, ללא מורא, בושה וחשש: כסף יכול לחרפן את האדם עד המוות, הוא "גל טרור" גדול מכולם, "סרטן בנשמה" שממית את נפשם של מיליארדים של בני- אדם כל שנה!

למה אני מתכוון? כמובן, לא לשטרות האלה שאנחנו מעבירים מיד ליד כל היום (או לא), וגם לא להעברות המהירות האלה מ"חשבון שלך" באתרי האינטרנט ולא כל היוצא מכך. אלה רק דברים טכניים, אינרטיים, להם אין שום כח קיומי של ממש, ברוב המקרים. 
אני כן מתכוון למה שאנשים עושים עם המושג הזה של "כסף" כשדוהרים אחריו בעוורון ובשיגעון בלי לעצור ולבדוק לאן מובילות רגליהן ומחשבותיהן. למשל:
· אנשים צעירים הבוחרים ללמוד מקצועות באוניברסיטה שבהם אין להם שום עניין או כישורים כי...זה יכול להביא הרבה כסף (אולי) בעתיד.
· אנשים שמתחתנים עם אדם ללא אהבה, נשארים עם בני זוג נוראים ולעיתים גם אלימים, מחפשים "חברות" אצל אנשים שלא מוצאים חן בעיניהם, נשארים בעבודה שבה סובלים ואף יותר מזה, מוותרים על רצונות וחלומות חייהם, "מתקרבנים" בבית כי לטענתם "אין ברירה", ועוד, ועוד. ורק בגלל סיבה אחת-----כסף!!


ברור, שלא מדברים רק על הכסף לבדו אלא מה שהוא מסמל: כוח, השפעה, סטטוס, ביטחון, הצלחה. 
מדברים על הדהירה אחרי משהו שהכסף מסמל, אבל בזה ממש איבדו את הצפון כי כל הדברים האלה הם בני-חלוף, כל הדברים האלה מובילים ל"מנהרת החומרנות", מנהרה שרק מובילה לתוך עצמה, סביב עצמה, ולאן היא בדיוק מגיעה, מישהו יכול להגיד לי? לאושר, לסיפוק ולמשמעות אמיתית בחיים? תראו לי בבקשה...
וכאן בוודאי יתקוממו כל הסקפטיים ויגידו עד כמה שכסף קונה את כל הדברים החשובים בחיים כמו זה וכמו ההוא, בלי להבין שלא הכסף הוא הבעייה, כי ברור שאי אפשר לחיות בחיים האלה בלי כסף בכלל, אלא אורח חיים שרץ אחריו, שמתכנן סביבו, שמלמד אותנו שרק דרכו ניתן להשיג את מה ש"חסר", ושגרוע מכל, אורח חיים שמעריך אנשים לפי הכמות הכסף שיש לו  או אין לו (או מה שחושבים שיש או אין לו), דרך חיים וערכי חיים "עקומים"  שהתחלחלו עמוק לתוך נשמתנו בארצות השבעות, ואנחנו בכלל התבלבלנו מהו עיקר ומהו טפל...

אני זוכר כילד בארה"ב, אי שם בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, שאנשים דיברו אחרת, לפחות חלקם, או כך היה נדמה לי. 
היו רבים וטובים שהיו אמיצים מספיק לקרוא תיגר על ה"אוטומט" הזה, שעשו נסיונות שונים- לפעמים בהצלחה ולפעמים בכישלון- לצאת מתוך הקופסה המסוכנת הזאת. נכון, עברו כמה שנים והשתנו כמה אנשים, אבל היכן התינוק והיכן המים בסופו של דבר?

זה מחריד אותי לחשוב על מה שנהפך כ"סטנדרד" בניהול החיים אצל כל-כך הרבה אנשים עם ראש טוב על הכתפיים, ציונים טובים במבחנים, אנשים צעירים הבאים מעמדות זינוק טובות בחיים. 
אני כל-כך מעט שומע על אהבה, על משמעות, על נדיבות, על נתינה, על בריאות, על קשר אנושי וחברות, על עזרה הדדית, על קשר משפחתי אוהב, על הרחבת אופקים, על יזמות לטובת החברה, על יצירת שלום, על שירה, על ספרים, על לימוד לשמע, על להיות ולהעמיק בטבע, על יצירת דרכי שלום.... ואני כל-כך הרבה שומע על להשיג, לשדרג, לקנות, לצבור הון, להשקיע,על לנצח, על "תנאים", על "הכנסה פאסיבית", על להראות טוב, על מספר החברים בפייסבוק, על אקסיט, על אופציות, על עוד דרך מהירה לחלום לעשות "מכה באינטרנט ,על סלפי, ועוד סלפי, על כמה כסף צריכים "לחיות טוב", בלי להעמיק במה זה בדיוק "לחיות" ומה זה בדיוק "טוב...אנחנו כל-כך קנינו את הסיפור של "בעל המאה הוא בעל הדעה" שלא שמנו לב שהחליפו לנו את התוכנה ושהחשיבה שלנו התחרפנה לגמרי. 
קיבלנו "תורה" מבלי לדעת איך היא נכנסה לנו לוורידים- כסף קונה הכל, כסף הוא הדרבון האולטימטיבי לחיים.

לאחרונה ,קראתי על מחקר מאוד מעניין, מאת דר. אדווארד דצ'י באוניברסיטת רוצ'סטר בארה"ב, שבו הוא חקר את נושא המוטיבציה והנעה לפעולה. לאחר מחקר של 40 שנה, לפי דר. דצ'י, המסקנה שלו ברורה: גישת ה"מקל והגזר" לא עובד. 
הרעיון שתקבל יותר כסף ואז תעשה יותר, או שתעשה בשביל כסף, פשוט לא עובד לעומקו של דבר. באחד הניסויים של דצ'י, לקחו קבוצה של אנשים שמאוד אהבו לעשות תשבצים, פשוט כי אהבו ונהנו מזה, נתנו להם תשבץ אחרי תשבץ לפתור וכך היה לאורך זמן רב. 
אז התחיל לשלם להם לעשות יותר תשבצים. 
גם זה רץ לתקופה אבל אז, הפסיק לשלם להם. היינו מניחים שאותה קבוצה היתה חוזרת למודל הקודם, כן? שיחזרו לפתור תשבצים כמו קודם, בלי כסף. אז לא...זה היה בדיוק הפוך, הם הפסיקו להגיע ואיבדו עניין בתשבצים.
מה שהמחקר מלמד, ועוד הרבה מחקרים אחרים בתחום, הוא שיש "מוטיבציה פנימית" instrinsic motivation, שלא קשורה כלל לדברים כמו כסף אלא ליצירת סיפוק ממקום אחר, ויש  מונח, שאותו מכנים, "מוטיבציה חיצונית", external motivation, שם הרי ה"כסף" שלנו נמצא במצבים כאלה.

בקיצור, הדברים המניעים אותנו מבפנים, הם הם הדברים שחייבים להכיר, לטפח ולהוקיר יותר מכל דבר אחר, הם הדברים שאין להם שום קשר לכסף וכל התעשייה והעוורון שהתפתחו סביבו. 
כל-כך חבל שדורות שלמים גדלים ומתחנכים בלי לדעת איפה התינוק ואיפה המים.

" כסף הוא משרת טוב ואדון רע", כבר נאמר לפני מאות שנים. רק החיים שלנו הם כאן ועכשיו והם נגמרים לנו בקצב מסחרר. האם ניתן להחזיר את השפיות ולהתבונן אחרת בחיינו ומה באמת חשוב?


יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

גם בימים קשים של טרור צריכים להחזיק בחזון

אלה ימים קשים, קשים מאוד. ימים שהפחד חודר עמוק לעצמות, הפחד ליקרים לנו שיכולים בלי לדעת להיות בסביבת הרצח שבטרור, ופחד לעצמנו בהיעדר הביטחון העצמי המינימלי שאדם חופשי מצפה בחייו- ללכת בשקט ברחוב, בקניון, באוטובוס, כיו"ב.

אך גם בימים קשים- ואולי במיוחד בימים קשים- חשוב מאוד מאוד שנתהלך עם יותר ממחשבה של הישרדות ופחד בליבנו.
המצב יכול להיות קשה מנשוא אבל אם אתה רואה ומרגיש בתוכך שיש דרך אחרת, אם אתה יכול לחוש בה, אם אתה יכול לעשות אפילו צעד אחד לקדם אותו, אז אתה נשאר "אדם חופשי". כי לאדם חופשי יש תקוה, ואם יש תקוה תמיד נשאר הדבר שממנו צומחים קדימה.

היום, יותר מבעבר, אני מרגיש את הצורך לחדד לעצמי את החזון שאני רואה לעצמי, ליחסים שלי עם העולם שלי, עם העבודה שאני שואף לעשות בעולם, וגם את התקוה שיש לי מהמקום, מהחברה ומהמדינה שאני גר בה.
ואז אני מנסה לעשות משהו לקדם את הדבר הזה- אולי זאת פעילות מסוימת, שיחה, קריאה, כתיבה, לימוד אבל גם דברים יותר אקטיביים כמו להשתתף בהפגנה, לדרוש בשלום אדם אחר, לחתום על עצומה, וכיו"ב.

לקחת אחריות על דברים פרושה לקחת אחריות לדחוף קדימה גם כשהאנרגיות אומרות לך להישאר ולהמתין "עד שיעבור זעם". אבל מי יודע מה, איך מתי יהיה הדבר הזה שנקרא "עד יעבור זעם"...
ובינתיים "אדם קרוב לעצמו", בפרשנות שלי, האדם נדרש להתעלות על הפחד, התקיעות ולקחת את הצעד לעבר החזון. גם צעד קטן אחד מביא את החזון קרוב יותר אלינו. שנזכה לימים של שקט שלום.

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

האם העבודה שלי = מי אני?

כל כמה זמן מגיע אדם לאימון שממנו אני לומד המון. כך זה היה כשהגיע אלי אדם נעים, חכם ומתורבת, איש היי-טק המתקרב לגיל 40, שהתלבט לגבי המשך דרכו המקצועית.
זה לא ממש נדיר לשמוע, אתם מבינים, כי יש המונים שמתלבטים לגבי השאלה הזו, חלק מהם ממש סביב גיל 30 וחלק מהם עברו את החמישים.
מה שהיה שונה כאן בשבילי הוא התובנה שהיתה לי כששאלתי אותו לגבי התשוקה שלו ל"מי הוא רוצה להיות", החזון המקצועי שלו ומה החותם שהוא רוצה להשאיר מאחוריו. 
שאלות די רגילות תחום, 
לא?

אבל הוא ענה בדרך לא צפויה, "מי אמר שיש לי דבר כזה? אולי הדבר החשוב הוא בכלל לא בתחום הקריירה?" אני מודה, מייד הבחנתי בפרדיגמה של החשיבה שלי באותו רגע, אותה פרגידמה שאומרת שאנחנו= הקריירה שלנו, התפקיד שלנו, העשייה שלנו, ההישגים שלנו.
למעשה זאת היתה החשיבה שלי, בין אם הייתי מודע לה או לא(ולא תמיד הייתי), זה הדבר שמדגדג לי בנשמה עוד מימי הנערות שלי, כלומר, לעשות משהו ש"יעשה הבדל בעולם".
גם היום הוא איתי, מאוד, רק משנה צורה וכוון על ציר הזמן.

Displaying man looking at mountain.jpg

יש דרך אחרת, יש דרך לחיות ולהתפתח שאין לי שום קשר ישיר עם ה"מי אתה" בעולם העבודה.
אם אנחנו חושבים על זה, לאחר שנלך לעולמנו, כמה באמת יהיה איכפת לעולם מה היה התפקיד שלנו, כמה כסף הרווחנו ואם וכמה הצלחנו.
ברוב המקרים זה לא כל-כך משנה, אני יודע זה לא נעים לחשוב ככה כי אנחנו מאוד עסוקים בהצטיינות שלנו, אבל חברייה, בבקשה היד על הלב...
במקום שבו גדלתי, יהדות ניו-יורק- אמריקה, שנות השישים והשבעים, מה אתה עושה במקצוע, אם הצלחת להיות רופא או לא ועוד כמה שאלות "משנה", עמד בלב העניין, בלב הדאגות.
כמובן, גם "כמה כסף אתה מרוויח?".
אמריקה הגיעה לפה אי שם בשנות השבעים-שמונים ועד סוף התשעים היא היתה פה בגדול- עכשיו אנחנו ממש כמוהם, והם קצת מחפשים את הדרך החוצה, ליותר משמעות ופחות "מי אני", או כך נדמה לי לפחות.

לשאלה הזאת יש עוד הרבה על מה לדבר, אבל אולי נוכל להסתפק בזה בלומר שיש דברים אחרים, יש לגלות ולטפח אותם ואולי שם נמצא "הנתיב הקריטי" שלנו.
שווה לחפש ולבדוק. ייתכן מאוד ונגלה כמה הפתעות.

יום ראשון, 26 ביולי 2015

על נהרות בבל: מתי הייתם שם לאחרונה?

ערב תשעה באב.
ספק אם יש יום בלוח העברי שכל-כך אמביוולנטי עבורי כמו היום הזה.שנים לא התחברתי אליו, ובכל זאת יש לו סיפור וגם הסיפור שלו, הכואב, הארוך, המטלטל והמתולתל חייב להיספר.
אני זוכר תקופות קיצוניות של הזוגיות הזאת שלי, ערב תשעה באב ואני: כילד ב"ניכר הנוח" (אמריקה עם הרחובות "מלאי הזהב והזדמנויות") במחנה קיץ יהודי עובר חוויות רוחנית, ילד מסורתי שרצה להיות דתי...ותקופה שהייתי ילד יהודי שרצה להיות ישראלי...ותקופה של "זר" בארץ נכרייה שרצה להיות "לא זר"...תקופה של אדם חילוני שרצה להתנגד למשיחיות שהיום הזה מעורר ו....אדם, פשוט אדם, שרוצה להיות אדם, לחוש בכאב שלי אבל גם של האחר...
אריאל הורביץ, בנה המוכשר של נעמי שמר, בביצוע שיר "על נהרות בבל", עוסק בתופעת הירידה מן הארץ. על החברה הישראלית שהשתנתה בקצב מהיר מאוד - תוך דור או שניים, מחברה מגויסת לחברה נהנתנית שעדיין מגששת את דרכה, ספק בחושך, ספק באור. גם זה סיפור שחייב להיספר.


על נהרות בבל (גירסת אריאל הורביץ, "דיוקן לאמי")

יום שלישי, 14 ביולי 2015

האם ראיתם את המצב מזוית ראייה אחרת?

בחיים העסוקים שלנו, ה busy- busy- busy לא תמיד מאפשר לנו את הזמן, הנחת והאפשרות "להתרחק" מעט מהמצב ולראותו בעיניים אחרות.
כוחה של פרספקטיבה מאפשר לנו הבנה, תובנה, חשיבה משופרת וגם, כתוצאה, קבלת החלטות נכונה יותר עבורנו.
מתוך ארגז הכלים שאני קשור ומטפח אני יכול להגיד לכם בוודאות שזה ממש חלק מהטריטוריה במלוא מובן המילה.

אני מזמין אתכם לצפות בדרך מעניינת לראות זויות אחרות שאולי לא חשבתם עליהן...




יום שלישי, 30 ביוני 2015

למה אני מאמין ש"אם עצוב לך, תקוע לך, מתסכל לך....תיזום!"

בימים האחרונים הרגשתי קצת תקוע. 
אני לא היחיד, אני בטוח, וזאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה יקרה, זה פשוט חלק מהחיים, חלק מלהיות חי! 
ומה קורה שמרגישים ככה כולם יודעים, כן? "זה לא עובד", "נמאס לי", "אולי הייתי צריך לעשות משהו אחר", וכו, וכו.... ומה עושים אז חברייה? 
בדרך כלל מתחילים להוריד עוד קצת אנרגיה, להתכנס פנימה ו"למטה" ואז, ואז.....
ומה אני מכריח את עצמי לעשות במקרים כאלה? 
ליזום!! פשוט ליזום! וכמה שיותר מחוץ לאזור הנוחות יותר טוב...

והיום? שתי פגישות מדהימות שכל אחת הביאה אותי למקום טוב: פגישה עם מנכ"ל שאני מרגיש שאם נשיק את העבודה ביחד יהיה מרתק ומרחיק לכת לטובה לו (וגם לי). 
הפגישה השנייה הייתה דווקא ייעוץ שקבלתי שהביא אותי לתובנות ורצון להזיז את עצמי ולהתחיל לעשות יותר ממה שאני אוהב- להרצות, להעשיר אחרים בידע, בסיפורים ובהעצמה.....

So...there you have it

יוזמה תציל מבאסה!

יום ראשון, 28 ביוני 2015

האם אנחנו דומים או שונים מההורים שלנו?

בשבוע שעבר נכחתי במפגש משפחתי "גניאולוגי"- זה היה מצד המשפחה שכמעט לא ידעתי על קיומה עד לפני כמה שנים (משפחה של סבא שלי), וזה היה פשוט מרתק! 50
 איש מכל הדורות, גילאים, רמות השכלה, רמות סוציו-אקונומי, דתי-חילוני, ימין- שמאל... 
כולם היו וזה היה פשוט מחמם את הלב...
אבל למה בעצם? 
מה זה כבר חשוב הדבר הזה? 
למה לא להניח להיסטוריה שתהיה היסטוריה ותו לאו?

בשנים האחרונות עסקתי מעט, בין היתר, בלימוד על העצים המשפחתיים השונים של משפחתי, אחרי הכל, על ההיסטוריה של המדינה, הציונות והעולם כולנו לומדים ואפילו נבחנים עליהן—אבל לגבי ההיסטוריה של היחידה שיותר קרובה אליך מכל דבר, כולל מטען ה dna  שמרכיב אותך, המשפחה- על זה לא עוצרים ללמוד ולשמוע (אולי עסוקים מדי בלברוח ממנו?)
למדתי הרבה מהעיסוק המזדמן הזה, אבל יותר ממה שלמדתי התחלתי לשאול שאלות ולדמיין את האנשים שיותר מכמה מילים עליהם לא יודע וגם כנראה לא אדע לעולם. 
אני חושב הרבה על מה קבלתי מהסבא והסבתא האלה שנרצחו על ידי הנאצים, ועל ידי הזוג האחר, נצר למשפחות די עניות, עד דור 10 בישראל (דרך ירושלים וחברון), לעתים חרדים עד כאב ולעתים הכי שמאל שאליו תוכל להגיע מבלי ליפול מהמפה. 
חשבתי גם על "מרד הניעורים" ומה זה עשה להם, מה זה עשה לי כשאני כבר מזמן לא נער. 
נזכרתי בסיפור החסידי היפה הזה:
"מסופר על רב חסידי אחד שירש את ההנהגה בחצר אביו. 
מיד התחיל להכניס שינויים במנהגי הקהילה- שעות התפילה השתנו, המנגינות הישנות והמוכרות הוחלפו בחדשות וכל הלאה. 
כעבור זמן ניגשו אליו וותיקי הקהילה, נאמניו של אביו, וביקרו אותו: "מדוע אתה משנה את מנהגי הקהילה, מדוע אינך בדרכיו של אביך הצדיק?" הביט בהם הבן וענה: " להפך- אני נוהג בדיוק בדרכו של אבי! כשם שהוא, כאשר הוא הגיע להנהיג את הקהילה שינה ממנהגי אביו, כך גם אני חורג מהמנהגים שלו".
אין לי ספק שאני מאוד רחוק מהורי בכמה דברים מרכזיים, ואין מה לדבר מהדורות הקודמים, אבל... אולי בכל זאת... אני לא כזה רחוק כמו שחשבתי?

--