יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

למה לא לחייך בעצם?

לדעתי אין דבר יותר מעניין מאנשים- לא חשוב איזה, כי אנשים הם פשוט מורכבים ומלאי סיפורי-חיים, בלי הצורך להעסיק איש "קריאטיבי" להמציא אותם. אחד הדברים שמסקרן אותי תמיד במבט בן-תרבות ובין-אישי זה העניין שנקרא לו "החיוך".
הרי אין דבר כל-כך אנושי כמו החיוך! ומצד שני, יש אנשים שלא מפסיקים לחייך ויש כאלה שאתה יכול למות 7 פעמים לפני שתראו אותם מרביצים אפילו שמץ של חיוך.

אני זוכר כמה פעמים  בילדותי ששמעתי מישראלים שפגשתי שאמרו על האמריקאים שיש להם "חיוך מזויף"- סטייל של "Have a nice day"- וזה נכון זה לא תמיד ממש מה שיש להם בלב, אבל אתם חושבים שהמבט העצבני והמחוסר סבלנות שקצת נפוץ במחוזותינו, זה דבר יותר נעים?
כמובן, שאדם מאדם שונה, זה לא בהכרח קשור ללאום ותרבות (למרות שאני מת לקרוא מחקרים על "תולדות החיוך וההיסטוריה היהודית", ואין לשכוח שהומר זה "מקצועי יהודי"... אבל לדעתי אפשר להגיד שבישראל יש הרבה אנשים שקשה להם עם החיוכים האלה, עם ה"ת'כלס" דורש משהו אחר...מה בדיוק?

חיוכים יכולים להטעות- כמו החיוך שהבחור הנפאלי הרביץ לאחר שהתנגש בי עם האופניים שלו לפני 30+ שנים כיממה אחרי שנחתתי בקטמנדו.
זה היה חיוך של מבוכה, ממש לא הסתדר לי אז כי אני כבר הייתי עמוק בתוך ה"חיוך הזועף המוכן למלחמה" שטיפחת אז בתקופת השרות הצבא שלי, שלא היה משהו גם ככה.

אבל בואו נעזוב את כל העניין הזה של "אמיתי" ו"מזויף", מה משדר חום ומה משדר משהו אחר, כי זה די ברור, לא?
יותר נעים לדבר עם אנשים שמרבים לחייך בצורה טבעית, זה משהו מקסים שהאחר מחייך אליך בנעימות, בסבר פנים יפות, זה עוזר קצת לחמם את האוירה, לחמם את התקשורת, עוד דבר קטן שיש ביכולתו לרכך את הלב שנעשה קשה מכל הדברים המעסיקים אותנו ביום-יום.

טיק נאט האן, אחד מהמורים הבודהיסטים הגדולים של ימנו, שמגיע אלינו מוויטנאם היכן שהחיוכים מדברים שפה אחרת אבל גם את אותה השפה האנושית, אמר: 
"לפעמים האושר שלך הוא המקור לשמחה אך לפעמים גם החיוך יכול להיות המקור לאושר שלך".

וזה בלי לעיין במחקרים המדעיים הרבים המדברים על החיוך ושיפור הבריאות, התקשורת והאופטימיות בחיים, ביו היתר.

להגיד את האמת, אני אוהב להיות בין אנשים המחייכים לחיים וכשאני חושב על זה קצת, נראה לי שאני אוהב את עצמי קצת יותר כשאני מרגיש שגם אני מחייך.

נראה לי שטוב שנזכיר לעצמנו לחייך קצת יותר- מה אתם אומרים- אפשרי?

יום שני, 8 בדצמבר 2014

איך לשרוד פוליטיקה ארגונית

כמה חבל שכל-כך הרבה זמן, אנרגיה ומשאבים אנושיים מבוזבזים על הישרדות בתוך פוליטיקה ארגונית! 
במאסרטמייינד, מנהל אחד סיפר איך שמצא את עצמו בין הפטיש והסדן: אם הוא ידחוף את ההחלטה המקצועית הנכונה ייתקל ישירות בעימות עם מנהל הכספים, אם לא אז ימצא את עצמו במבחן אמינות מול המנכ"ל...
והמנכ"ל מטפח את מנהל הכספים ו"חותם" על כל מילה שיגיד.
חברי המאסטרמיינד הצליחו לשקף לחבר הזה זוויות שלא ראה, גם לתת תמיכה למקום הלא טוב "באמצע" ולהביא אותו למקום שייקח צעדים אמיצים וגם חכמים בנידון. 
איך להיות חכם ולא בהכרח צודק, איך לשרוד את הפוליטיקה וגם להצליח במקצוע...

יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

"לעולם אל תשתין נגד כוון הרוח" (פתגם איטלקי)

אני מניח שהפתגם הזה לא תהדהד לכולם, ייתכן ולגברים קצת יותר מהנשים...אני אוהב אותו!

הוא מזכיר לי את הדבר שאני פוגש כל-כך הרבה בחיים שלי עצמי, של לקוחותי, של בני משפחתי וחברי: הניסיון ללכת "דוך", ראש בראש, להתעקש על מה שאתה רוצה בלי לחשוב מה קורה לאדם שאיתך...אולי יש דרך אחרת?



זה מזכיר לי את האייקידו, אהבה ישנה אבל כזאת שאף פעם לא עזבה אותי למרות ששנים רבות איני נמצא על מזרוני האייקידו באימון כלשהו. 
מדהים עד כמה דברים יכולים לחיות בקרבך למרות שכבר שנים רבות עברו ואתה הלכת הלאה...


אייקידו, היא אמנות לחימה יפנית, יחסית צעירה עם שורשים היסטוריים עתיקים.
אייקידו-  ביפנית- 合気道 בתרגום חופשי - "הדרך להרמוניה עם האנרגיה" -פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה המכונה "אוֹ סֶנסֶאי", המורה הגדול" בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20.  

לפי הוויקפדיה:" אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות שונות בהן התמחה. 
האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. 
מטרתו של האייקידוֹ‏קה (מי שמתרגל אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. 
האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. 
רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף."



אני יכול להגיד לכם שתורת האייקידו משפיעה עלי עמוקות גם היום, יותר מ 28 שנים אחרי שקבלתי את החגורה השחורה שלי ביפן, כי התבונה שלו מתייחסת לחיים עצמם: המטרה היא לא ניצחון אלא הבנת המצב כדרך לא אלימה לפתור בעיות. 
נמנעים מללכת ראש בראש עם ה"יריב" כי שם לא מגיעים לדרך הנכונה, מאתרים את ה"דרך החכמה" של הבנת המצב, שימוש בתבונה לקדם מטרות מבלי שהצד השני יתרסק, ירגיש מובס, מושפל. 
לא להיות צודקים אלא להיות חכמים. 
המורה אואשיבה קרא לזה "אהבה" ודרך ההרמוניה, ואני?...אני קורה לזה "לעולם לא להשתין נגד כוון הרוח". 
ובכך חיברנו את האיטלקים עם היפנים. 
אולי קצת שילוב של שניהם יכול לעזור לנו כאן במזרח התיכון שלא כל-כך זוכרים את הפתגם האיטלקי החכם...

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

הצצה לפער הדורות

אנחנו, בני האנוש שעברנו כבר את שנת ה 40 לחייהם, או אף יותר את ה50, ובטוח יותר מעל 60, רגילים לתחושה שה"צעירים האלה" רואים בנו סוג של דינוזאורים בכל המדובר בטכנולוגיה, ומה היום לא מבוסס טכנולוגיה? אך השבוע חייכתי ביחד עם ביתי שני, בת 22, כמה שלדור שלי (ואני בן 55) מחזיקים את הידע הכמוס הקשור בכל מה שנקרה עולם של  "מעטפה ובול". 
והנה הסיפור.

שני הייתה צריכה לשלוח מכתב לאיזה גורם ממשלתי חופר על משהו שצריך לשים ב hold כל זמן שהיא תתענג לה בטיול הגדול של חצי שנה לדרום אמריקה.
לאחר שכתבה את המכתב (שלא היה בדיוק בפורמט התקני של מכתב למשרד ממשלתי חופר), היא הדפיסה את המכתב (אצלי במשרד, כמובן, כי בשביל מה היא צריכה מדפסת, הדבר המיושן הזה), ואז התחילו השאלות... למרות שאני לא בדיוק אובייקטיבי, כאן מדובר בבחורה עם ראש מצוין, אחרי שנת קצונה, צוללת לתוך לימודי פסיכומטרי בדברים שאין לי לגבם מושג. אז מה היו השאלות?

נתחיל בקיפול הנייר לתוך המעטפה: "אבא, איך לקפל, ככה?"

אז עברנו למעטפה עצמה: "אבא, איפה כותבים את הכתובת?"

המשכנו: "והכתובת שלי אני צריכה גם לכתוב באיזשהו מקום?"

וקינחנו במשוכה הבאה- הבול- "איפה מדביקים את הדבר הזה?"

עכשיו בתור אדם ששלח בזמנו מאות מכתבים בשנה (לרוב קורות חיים לחיפושי עבודה), וגם מאות מכתבים ארוכים הביתה מהטיולים שלי במקומות רחוקים ואקזוטיים (שאגב  מקבלי המכתבים לא בטוח הצליחו אי- פעם להבין מה אני רוצה מהם מפאת כתב-יד הנורא שלי), לא יכולתי להפסיק לצחוק- וגם ביתי היקרה צחקה איתי כי זה באמת היה הזוי עד כמה קיים הפער בין הדורות בדבר כל-כך בסיסי כמו "מכתב".

לפחות הפעם זה היה הפוך, לשם שינוי, הפעם אני הייתי ה"טכנולוג, מומחה למכתבים" ושני, ביתי, שבדרך כלל צוחקת\מתעצבנת על חוסר המסוגלות הטכנו- משהו שלי, הפעם היא הייתה המתלמדת.

עדיף שנצחק על דברים כאלה ושלא נבכה על דברים אחרים יותר חשובים. העולם זז מהר, קצת מהר מדי לטעמי...


יום שני, 1 בדצמבר 2014

קודם החשיבה ואז המעשה


A man is but the product of his thoughts, what he thinks, he becomes.
(Mahatma Gandhi)

בתרבות של "תכל'ס" מקדשים את העשייה ואת התוצאות.
ונכון שכך.
אבל, מה קודם לעשייה? הלא זאת החשיבה, אנחנו לא תמיד מספיק מודעים שכל מעשה מתחיל במחשבה תחילה וכל חזון מתחיל בסיפור שהאדם מספר לעצמו.
לכן הדבר הכי "תכל'ס" הוא לפעמים לא העשייה בכלל אלא המחשבה שמתחוללת לאדם בראש.

עד כמה אנחנו מודעים לאותן מחשבות?




יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

המאסטרמינד לטובת הארגון והיזם!


בזמן האחרון המחשבה על הכח של המאסטרמיינד דווקא לעולם הארגוני מציף אותי, אז חשבתי לשתף אתכם מה למדתי וראיתי...בתקווה להרבה התפתחות בקרוב!

המאסטרמיינד של רוני דוניץ לטובת מנהלים ועובדים בארגון!

1.      קבוצות ניהול שונות:  המאסטרמיינד מאפשר להן ליצור שיחה אחרת, מחוץ לקופסה, עם יותר תשומת לב לדברים שפחות רואים ומאתרים, דיון מונחה, ממוקד, לפי זמנים ואג'נדה, כלי לקבלת החלטות עם ראייה בזוויות שונות....הרי במאסטרמיינד משאירים את האגו מחוץ לדלת- הוא גם "כלי תומך- ניהול" בשוטף במתכונת של "אחד ל..."!

2.      גיבוש בתוך קבוצה: יוצר "אוירת יחסים" יותר אמפתית, יותר הדדית, מגלים דברים וצדדים אחד על השני שלא ידעו.

3.      גיבוש בין קבוצות, בין מחלקות: יוצר קשר וערוץ תקשורת קשובה יותר, פתוחה לאפשר עבודה אפקטיבית- "רואים את האדם" ולא רק את המטרה...

4.      מכשיר להשקת יוזמות חדשות, פרויקטים חדשים: המאסטרמיינד הוא גם כלי ליצירת חשיבה ומחויבות על ידי המשתתפים...ומי לא רוצה ליצור מחויבות ומוטיבציה?

5.      לאנשים שעובדים במקביל בפונקציות דומות- כאשר אין ביניהם יותר מדי מקום להחלפת מידע ולמידה של עמיתים: מנהלי תחום ,אזור, מכירות, מוקדים, שרות, בין היתר. המאסטרמיינד הוא כלי מצוין לאפשר העברת ידע בדרך מהנה ומעצימה (לא יבשושית...).

Displaying 20140910_200200.jpg

6.      כחלק מפעילות של כנסים של אנשים שבדרך כלל לא עובדים ביחד: סוכנים, מפיצים, אנשי שטח, בין היתר- המאסטרמיינד הוא כלי אפקטיבי ליצור העברת מידע ולמידה גם באירועים חד-פעמיים.

7.      כמנגנון לבניית שיח של אמון סביב מיזוגים: לפני, בתוך ואחרי מיזוג, הרי מיזוגים הם קשים ביותר ברובד האנושי והבין-אישי, ישנן תרבויות ארגון שונות- המאסטרמיינד מדגיש לראות את העולם גם בעיניו של השני!



8.      כפעילות במפגש חברתי של הארגון עם בני משפחה (במיוחד סבב שאלות במעגלים מסתובבים)- יוצר אנרגיה טובה, עניין ו"משהו אחר"- מה לא ידעתם על מה שהשני חושב ולא ידעתם לשאול?

9.      כמכשיר ליזמות: כמסגרת של אנשים ש"חושבים אחרת", המחובר להזמנה לקחת אחריות, יוזמה ומחויבות, המאסטרמיינד הינו מתאים ביותר לעודד ולפקס יזמים- בדרך כלל נמצאים לבד עם עצמם והרעיון שלהם.

10.  וכמובן, יש עוד, נשאר לנו לגלות... כמו כל פלטפורמה טובה J

צרו קשר ונבדוק יחד כיצד המאסטרמיינד יכול לקדם את מה שחשוב לכם בארגון!
בברכה,
רוני

יום שבת, 29 בנובמבר 2014

הסיפור והאימון: אחים החיים טוב ביחד

לפני מספר ימים הייתה לי הזכות להיות מרצה אורח בקורס "קן לסיפור", מפגשים של מספרי-סיפורים שסיימו את המסלול הלימודים אצל שרון אביב, במרכז גולם למספרי- סיפורים.
העונג היה כולו שלי! נהניתי במיוחד כי גם אני למדתי אצל שרון לפני כמה שנים, וגם יצא לי לעבוד יחד אתה בתכנית מוצלחת שפיתחנו ביחד, גם בארץ וגם בחו"ל, תכנית אשר קראנו לה "מסיפור להצלחה"- הסיפור העסקי למנהל הארגוני.


הסיפור והקואצ'ינג הולכים יד ביד, הם אחים החיים מעולה ביחד, כי מה שעושה הסיפור עושה גם האימון, הוא מעצים את האדם, מזמין אותו לראייה חדשה, לתקווה חדשה, לתובנות חדשות.
אני שואף לכל שכל מתאמן אצלי יוכל לפתח את ה"סיפור החדש שלו", אם זה לשינוי קריירה, התפתחות עסקית או ניהולית או יוזמה חדשה לעבר המסלול של מי שהוא\היא רוצה להיות! בלי ה"סיפור" אין כל-כך לאן ללכת וכאשר ה"סיפור" הוא טוב, השמיים הם הגבול.

אדם השואף לשינוי הוא האדם השואף למצוא ולספר סיפור חדש.
הולכים יד ביד- אומנות הסיפור ואומנות האימון, למעשה שניהם הם חברים ב "אומנויות החיים".

בימים טובים, בוודאי, אבל גם בימים קשים, כולנו מסוגלים למצוא את הסיפור החדש שלנו. צריך רק לדעת איך להתבונן, איך להקשיב ואיך לקבל את האומץ לכך.
אחרי הכל כולנו סוג של ספר, כאשר בכל פרק יש סיפור ולכל סיפור יש משמעות מיוחדת.

יד ביד, כמו אחים החיים טוב ביחד.