יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

צריך לחבק את החיים. נקודה.

בסוף כל שבוע מגיע סופשבוע. ובכל סופשבוע אני עוצר וחושב טיפה על השבוע שעבר, וכמה מפתיע, אני בקושי זוכר אותו! וכשאני באמת עוצר וחושב על הדברים הקשים, המפחידים והזוועתיים למיניהם אני חושב שאולי טוב שזה ככה, אולי זאת עוד תכונה שזכינו בה כבני-אדם שתאפשר לנו לחיות וללכת הלאה. איך אפשר לעכל לגמרי את התמונות והידיעות הזוועתיות של אנשים העומדים ומחכים לאוטובוס או מדברים עם החברה בנייד ובן רגע מתחילים לדקור או לדרוס אותם למוות...או לאדם קשיש- קרובת משפחה שלי- שמרגישה לאט אבל בטוח שהשפיות עוזבת אותה והיא נשארה לבדה עם הפחד הגדול וכעס על כל מה שסביבה...

השבוע עשינו תרגיל בקונדליני יוגה שבו אנו עוברים ונוגעים בכל חלקי הגוף שלנו, כל סנטימטר, מלמעלה עד למטה וחזרה כמה וכמה פעמים ופשוט "מברכים" את אותו מקום. בהתחלה הרגשתי כמו שאני מרגיש עם הרבה מהתרגילים המוזרים של היוגה הזאת שזה קצת too much בשבילי, weird big time, אבל לאחר שהתחלתי בזה הרגשתי (וגם זה קורה לי הרבה ביוגה הזאת) שיש הרבה חכמה לתרגיל הזה. המון חכמה לתרגיל שמחייב אותך לגעת בחיים שלך,תרתי משמע, ולזכור ולהכיר תודה שכל זה חי ולא מת....חי ולא מת!

כמה זה פשוט. כמה זה קשה. צריך לחבק את החיים. נקודה. כי הם כל-כך, אבל ממש ממש כל-כך קצרים.

לחיים!!

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

האם להיות יזם משמעו אין יום ואין לילה?

אתמול במאסטרמיינד של יזמים טכנולוגים עלה שיתוף שאני קורה "ישן/חדש", כלומר שמעתי אותו אין סוף פעמים וכל פעם הוא משהו חדש.
במילות היזם הצעיר והלא נשוי: " יש לי חברה מצליחה בתור סטארט-אפ, אני אוהב את העבודה מאוד וגם את האנשים, אבל פשוט כל-כך חסר לי להיות יותר עם חברתי, עם החבר'ה יותר עם הדברים שכה מעניינים אותי בחיים...מה עושים?".
אולי חלק מכם כבר שולפים את כל הכלים היפים האלה של ניהול זמן אבל  אולי האמת הכואבת היא שבסופו של דבר יזמות משמעה סוג של טוטאליות ואין ממש פתרון קסם...מה דעתכם?

ובכל זאת... גם היזם יכול לשפר את איזון חייו באותם העקרונות של כל אחד אחר: קביעת סדרי עדיפויות, האצלת סמכויות, גבולות, מלחמה עיקשת בפרפקציוניזם הרסני, בין היתר.
אני מוצא שהרבה פעמים המילה "יזמות" מסתירה יכולת נמוכה להציב גבולות ולהכניס "מעצורים בריאים". כדאי גם ליזם לזכור שעם כל הכבוד להברקה, חדשנות והמוצר שבדרך, יש משהו יותר חשוב וקוראים לזה "חיים"...



יום שני, 10 בנובמבר 2014

מה קורה כשהמנהל מתגרש?

במפגש מאסטרמיינד אחד שיתף אותנו חבר אחד, מנהל בכיר, שהוא עומד להתגרש. יש לו 3 ילדים מתחת לגיל 18 והוא מודאג: כיצד לשלב את הסטטוס המשפחתי החדש עם הצורך שלו לראות את הילדים? 
עד אותו רגע "לראות את הילדים" היה דבר טבעי, הרי גרו באותו בית ביחד. 
פתאום הכל נראה מסובך יותר...תוך כדי הצורך לשמור על המעמד בעבודה וה"רצינות". 
חברי המאסטרמיינד שאלו, אתגרו, ייעצו אבל בעיקר הקשיבו. לעיתים הדברים החזקים ביותר שקורים לאדם קורים תוך כדי הקשבה ושקט. 
שלא נשכח, חברים, המנהל המוערך והיקר שלנו הוא קודם כל בן- אדם. האישי והמשפחתי, המקצועי והעסקי- כולם מתערבבים.

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

לעבוד עם בני משפחה? חברים?

כולנו מכירים את האזהרה הגדולה ששומעים על הדרך- "רק לא לעשות עסקים עם משפחה וחברים!"

אבל מה עושים הרבה מאיתנו? בדיוק ההפך- עובדים עם חברים טובים, אחים ואחיות, דודים ובני-דודים, ומה לא...אז למה לא בעצם? 
בעולם שכה חסר אמון האם זה לא הגיוני לחבור לעבוד עם האנשים שאתה הכי קרוב להם- וזה לא בני משפחה וחברים?

כן...ולא!
על כך דנו גם במאסטרמיינד שלנו, צצו כל מיני דעות וחוויות אישיות כאשר דבר אחד יצא ברור לחלוטין: זה לא נושא פשוט, צריך לעבוד עליו, אבל בסופו של דבר, למרות הקושי ו"האיום", רוב החברים כן היו חוברים למשפחה וחברים. 
למרות הכל.

יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

כל יום ביומו

היום התחלתי תכנית לימודים עם עוד 12 אנשים מכל מיני מקומות בארץ כאשר הנושא התכנית הוא שילוב בין ליווי אנשים במצבי קושי בחיים והחיבור לקהילה (נקרא "ליווי רוחני" אבל זה לא בדיוק נשמע לי נכון, אני חושב שזה "העצמה אישית לאנשים בקהילה"). 
קבוצה מאוד מרשימה של אנשים- גם גברים ולא רק נשים- פרישה של גילאים, לרוב מיישובים קטנים שונים (קיבוצים, יישובים קהילתיים וסתם פרברים - כמוני). סוגי רקע שונים.

חוץ מהעובדה שהתכנית מאוד מושקעת ורצינית חשבתי לעצמי שרוב האנשים שהגיעו לתכנית לא ידעו בדיוק לאן הולכים בצורה מעמיקה, למה לצפות. 
תהיתי לעצמי, איך אנשים קופצים על העגלה בלי לדעת לאן היא הולכת בדיוק? ואז הבנתי- לפעמים זאת הדרך הטובה ביותר! 
ברקע, בניסיון ובאופי אני מעריך מאוד את נושא התכנון, המיקוד במטרה והצבת מטרות, הלא מזה מורכב החיים המקצועיים של רובנו וזה מתבקש. 
אבל יחד עם זה אסור לשכוח שהעתיד שלנו מורכב מכל יום ביומו. לפעמים לא יודעים אבל אפשר לחוש, להאמין ללמוד גם תוך כדי. 
השילוב בן השניים נראה לי מעולה. כל יום ביומו. כך קורה בלאו הכי. לדעתי שילוב יפה לחיות את הרגע ולבנות אל העתיד.

יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

האם אתם עושים מספיק טעויות?

זה נשמע מגוחך השאלה- לא? 
אז לא, כי מחקרים מראים פשוט שמי שלא טועה בדרך כלל סובל גם מחוסר יוזמה ועשייה, וזה לא בדיוק מביא לתוצאות בעסקים ובחיים. 
הרצון לא לעשות פן נטעה, למרות שהוא מאוד מובן, פשוט לא עושה את העבודה----הנה  ציטוט חכם ומעשיר לכל אחד מאיתנו שיושב בצד ומתכנן דברים כאשר האחרים רצים קדימה ומתנסים!

While one person hesitates because he feels inferior, the other is busy making mistakes and becoming superior. ~ 
Henry C. Link

מזמין אתכם להתבוננות: כמה אתה נמנעים לעשות דברים מחשש לטעות והאם פעם חשבתם על כמה הדפוס הזה עולה לכם? 
למחשבה...

יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

התמקדו בהישגים ותורידו לחץ!

נתון מדהים ממחקר חדש: 90% מביקורי חולים לרופאים בארה"ב קשורים בדרך ישירה או עקיפה לתופעת ה"סטרס" Stress! אתם קולטים? הדרך שבה אנו חיים גורמת או מקצינה אצלנו כמעט כל המצבים הקשים של הבריאות!!

מצד אחד הסטרס הוא חיוני לחיים: הוא נותן לנו התראה להימנע מסיכונים, הוא מסייע בגירוי לעשייה ולפעילות, הוא מדברן, מאיץ ותומך תהליכים חשובים. הצרה הגדולה היא שבימנו אנו, איבדנו שליטה, הוצפנו במידע ובריכוז דרישות, ציפיות ועומס כך שאנו משלמים מחיר יקר, גם בנפש וגם בגוף. ללא ספק, תעשיית המיליארדים של ה wellness מתקיימת בגלל שאנחנו לא ממש מצליחים להתמודד עם הסטרס הזה.


By Ambro, published on 25 June 2011
Stock Photo - image ID: 10046983


קראתי על שיטה יפה, חינמית ומאוד מדברת אלי שפתוחה לכל אדם ואדם: למנות את הישגך בסוף כל יום! כבר שמענו על רשימת "3 דברים טובים שיש לנו", וגם אותם כדאי לרשום, אך כאן הזווית היא על הפעילות ועל ההישגים. מחקר שעקב אחרי צוות עובדים לאורך 15 יום מצא ירידה משמעותית בלחץ דם, כאבי ראש, קושי בלהתרכז ועייפות כללית לקבוצה שהקפידה לרשום בכל יום מה היו ההישגים באותו יום. ואגב, הישגים הם לא בהכרח בעבודה ולא בהכרח "תוצאות מדידות". מסתבר כשהאדם מפוקס על מה הוא משיג קורה בפנים משהו המקשר אותו לדברים חיוביים, התייחסות חיובית, פחות לחפש לבקר ויותר להעריך את עצמו.

אני רואה את זה אצל קהל מתאמניי כבר שנים: הצורך להרגיש שליטה על החיים, להפחית בביקורת העצמית הקטלנית, להזרים אנרגיה לעבר ה"אני מתקדם" ופחות ל"למה אני לא מתקדם".

בכלל נראה לי שהחברה שלנו זקוקה למנה גדושה של de-stressing- והדבר היפה הוא שניתן לעשותו. זה ייקח אולי קצת אומץ, הגברת המודעות ועבודה עם גורמים חיצוניים אבל בהחלט- ניתן לעשותו וחייבים לעשותו. ואם לא לטובתנו לפחות לטובת האחרים שאוהבים אותנו וצריכים אותנו במיטבנו!